למה בישראל מפחדים מדמוקרטיה במצרים?

ישראל משדרת פאניקה נוכח האירועים במצרים. פרשנים למיניהם ומסתערבים תקשורתיים, שעוברים מאולפן למשנהו, מזהירים מפני הפלת העריץ חוסני מובארק, ומדגישים שהאלטרנטיבה לשלטונו בן 30 השנים עלולה להיות גרועה, אפילו גרועה מאוד לישראל ולאינטרסים שלה.

• מצרים על סף הפיכה - הדיווחים והתמונות בעמוד מיוחד
• עדכונים שוטפים על מצרים גם בפייסבוק של ynet
  

בנימין נתניהו, כהרגלו בקודש, אחוז אף הוא פאניקה. מבליל המלים והמשפטים שלו עולה תמונה לפיה מצרים של פוסט מובארק תהיה מדינה בה ישלוט האיסלאם הרדיקאלי - כלומר האחים המוסלמים. איש מאנשי התקשורת במדינת היהודים לא

 מגלה סימפטיה לעם המצרי, שמאס בשלטונו הדיקטטורי של מובארק וחבורתו. איש לא מביע אהדה לעם המצרי, שרוצה לעבור למשטר דמוקרטי.

האג'נדה הישראלית ברורה לחלוטין: שינוי המשטר הפרו-ישראלי והפרו-אמריקני עלול להפר את השלום הקר עם מצרים ואף לבטלו. אבל איש מקברניטי המדינה לא מאמין ששינוי המשטר הוא כבר עובדה קיימת, ובמקום לנסות לשמור על שתיקה, יוצאות ההצהרות הבומבסטיות נגד הדמוקרטיזציה בעולם הערבי.

פוליטיקאים ופרשנים למיניהם, להוציא בודדים, מכינים את דעת הקהל בארץ שמהמשטר המצרי החדש יהיה עוין את ישראל, וכפועל יוצא מכך הם מדגישים שחייבים להוסיף תקציב לביטחון, על מנת לשמור על החזית עם מצרים. רובם ככולם כועסים על הנשיא האמריקני, ברק אובמה, שהשליך את בן בריתו האסטרטגי לכלבים, כדברי אחד הפרשנים. הפוליטיקאים למיניהם, לרבות אלה שמחשיבים את עצמם שייכים לשמאל הישראלי הציוני, מורידים את דמעות התנין על מובארק שאירח אותם בסבר פנים יפות.

הדמוקרטיה היחידה במזה"ת?

כאן טמון הפרדוקס הקרדינאלי: ישראל שמגדירה את עצמה כמדינה דמוקרטית, והיא לא, היתה חייבת לגלות אהדה לעם המתקומם במצרים ובתוניסיה נגד הדיקטטורה, שכן אי אפשר להיות דמוקרטי מצד אחד ולתמוך במשטר דיקטטורי. אז למה לא יהיה משטר דמוקרטי במצרים? האם ישראל חוששת שהתואר הבלעדי שלה - המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון ילך לאיבוד?

אחד הפרשנים הבכירים הגדיל לעשות. אותו פרשן אמר שהוא אינו מבין מדוע לא דוכאו המהומות כבר בתחילתן. מדוע לא ניתנה ההוראה כבר בשעות הראשונות להפעיל כוח כנגד המפגינים ובכך למנוע את שקרה בתוניסיה. השאלה אם העם המצרי צודק בדרישותיו, אם ההפגנות מובנות מנקודת מבטו של ההמון, אם נוצר תסכול שראוי להתפרק ממנו בכוח - אינה רלוונטית עבור הפרשן באולפן הממוזג.

מה שרלוונטי עבורו ברגעים הראשונים של ה"כמעט הפיכה" במצרים, הוא משמעות המרידה ביחס לחוסני מובארק, או בתרגום ל"ישראלית" - מה צריך היה מובארק לעשות כדי שאנו פה בישראל לא נצטרך לחיות עם החרדה שהאחים המוסלמים ייקחו את השלטון.

העיתונות - שפר תעמולה של הממשלה

החיבור בין הפוליטיקאים לפרשנים לענייני ערבים מוכיח בפעם המי יודע כמה, שהעיתונות הישראלית בעברית היא לא פחות ולא יותר מעיתונות חצר מתנדבת למען הקונסנסוס הציוני, הופכת לשופר של הממשלה, ומנסה לשסות את דעת הקהל הישראלית ולהפחיד אותה. איש לא מדבר על ערכי הדמוקרטיה, וזוהי עוד תעודת עניות לפוליטיקה הישראלית ולעיתונות העברית.

פרופסור אדוארד סעיד צדק כנראה, נכתב באחד העיתונים - שכולנו נגועים באוריינטליזם, שלא לומר גזענות - למראה של עם שלם המתנער מעול רודנות ודורש באומץ לב בחירות חופשיות. במקום לרומם את לבנו, הוא ממלא אותנו בפחד. רק בגלל שהם ערבים. ואולי החשש האמיתי שלנו דומה מאוד לזה של המעמד השליט אצל שכנינו. מה אם האומה

 הערבית הבאה שתתקומם לא תהיה ירדן או תימן, אלא דווקא הפלסטינים? כיצד יגיב צה"ל ביום שרבבות יצעדו בידיים חשופות אל גדרות ההתנחלויות, וידרשו את מדינתם החופשית?

ואני מוסיף: מה יקרה אם מליון וחצי ערבים פלסטינים החיים בישראל יתקוממו נגד האפליה בדרכי שלום, נגד הגזענות הישראלית, שהיא מנת חלקם? האם כוחות הביטחון של ישראל יתנהגו כמו באירועי אוקטובר 2000 וירצחו ויפצעו מאות, שרוצים להיות שווים בין שווים?

זוהיר אנדראוס הוא העורך הראשי של העיתון הערבי "מע-אלחדת' היוצא בטמרה