משפחה עם מינוס

"משפחה חורגת" (שעונתה החמישית עלתה אתמול, א', בערוץ 2) היא אחד הפורמטים היותר מוצלחים שנהגו בארץ. היא ישראלית מאוד, היא פשוטה, מדויקת, והיא מנצלת את הדיבור הישיר שיש לה עם הכיס שלנו, וזה של האנשים שמשתתפים בה, כדי ללבן עניינים עם סוגיות ורבדים יותר מורכבים באישיות שלהן, כמו יחסים עם הורים, דימוי עצמי, כעסים, פחדים.

היא גם קיבלה את המנחה המושלם: אדם גבוה עם מראה יוצא דופן, שהגישה שלו שנויה במחלוקת, לחלוטין לא פרווה, שחלק מהצופים מגיבים אליו בזעם וחלק אחר מאוהבים בו אהבת אמת. לאן שלא תלכו בתוכנית הזאת תיפלו לתוך מלכודת קורים של אמוציות, החלק הכי חשוב והכי מניע במכונה הזאת שנקראת תוכנית טלוויזיה.

אלון גל. בתוך המכונה שנקראת טלוויזיה (צילום: ערוץ 2)

אם ראיתם פעם את "בעזרת השף" ("Ramsay's Kitchen Nightmares") של הפסיכופט הקולינרי הנערץ, גורדון רמזי, זיהיתם את הרעיון: איש עם הרבה ידע וכריזמה מגיע לעסק כושל, מתעמת עם הבעלים והעובדים, מעביר אותם טלטלות רגשיות, עולב בהם וחוטף התקפי זעם פוטוגניים, תוך כדי ניסיון לזהות את כשלי העסק ולתקן אותם. כל זה רק כדי שבסוף הפרק (במהלכו נוקזו שבוע או שבועיים של עבודה ל-40 דקות), יפלו כולם אלה בזרועותיו של אלה, ויודו שלמדו דבר או שניים על ניהול מסעדות ועל החיים עצמם.

שפץ ביתך, והזל דמעותייך

הפורמט הראשוני של "משפחה חורגת" מאוד דומה, אבל העונה הנוכחית מביאה איתה את הפלוס. זה עדיין לא הפלוס המיוחל בבנק, זה הפלוס שמביא איתו האיש שניתן לו את השם הגנרי - האיש הנדיב מהטלוויזיה. האיש הנדיב מהטלוויזיה מגיע בדרך כלל עם צוות שיפוצניקים והרבה חומרי גלם, שיבנו ליובל ולורין מחסן ומשרד חדש בחצר. הפעם הוא גם משלב באימון שלו הפעלות ומשימות פיזיות בלוקיישנים סימבוליים שונים, כמו מפעל מראות או מטווח.

לוקיישנים סימבוליים, כמו בניית משרד בחצר

גל, אגב, מעולם לא טען שהוא בא לערוך חישובי רווח והפסד למשפחות החורגות. בשביל זה הוא החזיק מהעונה הראשונה צוות כלכלנים שעשה את החישוב. הוא בא לעשות להם קואוצ'ינג רגשי ולפתור את ההתנהלות שהובילה למצבם העגום הנוכחי. אלא שהפעם יש תחושה שהקואוצ'ינג הזה מתפזר על שאר האלמנטים שנוספו לתוכנית. ההפעלות מרגישות כמו משימות ב"הישרדות", השיפוצים, כמו די הרבה תוכניות אחרות שבאות אליך לחצר, מזכירות הסבות נוסח שיכון עמידר שהופך לטירה של גלנט.

הדבר האמיתי זה אנשים בוכים. אז למה לחדש בכח?

הטלטלות הרגשיות עדיין קיימות, הדמעות זולגות במקומות הנכונים, אנשים בוכים כשהם נוגעים במקום עמוק. לפעמים בלי קשר לאלון גל. פשוט כי הגיעה נקודת הרוויה, והם מוצאים סדק דרכו הם יכולים פתאום להתפרץ. גל מצידו, עדיין מנער את המשתתפים בדרכו הפסקנית, אבל הפלישה לשטחים אחרים היא ניסיון לתקן את מה שלא שבור. התוכנית לא זקוקה לזה.

הכוח שלה היה בדרך הישירה והשִלְדִית, בשיחה העירומה והבלתי אמצעית של גל עם המטופלים שלו.

לפעמים לקראת עונות חדשות עולה תחושה שחייבים לחדש במשהו, אך זאת תחושה מוטעית. כשפורמט עובד כמו שצריך, שינויים קטנים יספיקו כדי למנוע מהצופה להרגיש שממחזרים לו את הטלוויזיה. תנו לתוכניות האחרות לעשות את השטיק שלהן, לכם יש את הדבר האמיתי, אנשים בוכים.

בקטנה: יהיה נחמד אם כמו אצל רמזי, מלכנו האהוב, ההפקה היתה חוזרת למשתתפים כמה חודשים אחרי, כדי לקבל פרספקטיבה, או כמו שקוראים לזה בחיים, קלוז'ר.