אשה בורחת מתקופה
סופו של הרומן "נשים קטנות" נחשב לסוף טוב בעיני הקוראות של המאה ה-19, ובעינינו המודרניות הפך לטרגדיה. אבל אולי אנחנו טועות, וג'ו צדקה? אולי הקריאה הפמיניסטית שנכפית על הספר, אינה מתאימה כלל למונחי הזמן של ג'ו ואחיותיה?
מתישהו במהלך הכתיבה של הכרך השני, לואיזה מיי אלקוט השתעשעה ברעיון להפוך את ג'ו ל"רווקה זקנה ספרותית", כך כתבה ביומנה. אבל החלק הראשון של "נשים קטנות" כבר היה רב מכר, ומכתבי הקוראות הצעירות הפצירו באלקוט לא לעשות כן, ולמצוא סוף טוב - ומבחינתן, בריות רומנטיות שכמותן, הסוף הטוב היחיד היה נישואין.
ג'ו היא סוד הקסם של "נשים קטנות". לא היינו קוראות את הספר גם היום, לא היינו זוכות לתרגומים חדשים - שרון פרמינגר עשתה כאן מלאכה מצויינת וראויה לכל שבח - אלמלא היתה שם אופציה של מרדנות, של חשיבה עצמאית, של כשרון צעיר והבטחה לבאות.
נשים קטנות, לתקופתן בלבד (עטיפת הספר)
בת' מתה, מג חסודה מדי, איימי לא באמת מעניינת מעבר ליופיה, נישואיה ללורי אינם מהווים קתרזיס כלשהו, והוא ומר מארש, גיבורי המשנה הגבריים, לא מניעים את העלילה ואיש מהם אינו מהווה דמות להזדהות. רק ג'ו מחזיקה אותנו שם, והיא בהחלט ראויה לסוף טוב - אבל מהו?
תהילה שמרנית
בנות העשרה של שלהי המאה ה-19 ידעו היטב מה מצופה מהן, כנשים קטנות וצעירות: כל חייהן עד בגרותן, לא היו אלא הכנה מתמשכת לקראת הכניסה הצפויה למוסד הנישואין. מבחינה זו, אלקוט לא חרגה במאומה מן האמיתות המוסכמות של תקופתה, לפחות לא בספר הזה. לאחר שזכה להצלחה מסחררת, כתבה טורים בעיתונים בהם הוצעה לנשים
ואנחנו ממשיכות לקרוא: הספר מיועד לעלמות צעירות ולאלה שמתגעגעות לזמן בו היו עלמות צעירות. הוא מעולם לא היה חומר קריאה מרתק לבנים, שתמיד הלכו לאיבוד בין הפופלין למוסלין לנימוסים הטובים. אבל בעידננו הנאור, אנחנו קוראות אותו בתחושה של החמצה גדולה, ובידיעה ברורה שהבחירה של ג'ו איננה הבחירה הנכונה.
היה עליה, אנו סבורות כפמיניסטיות מתוחכמות, לבחור בכתיבה ולא בפרופסור בר, שהוא לא ממש שידוך ראוי וגם - שומו שמיים - מדכא את היצירתיות של ג'ו עד עפר והופך בעינינו לנבל מושלם כשהוא מטיף לה על חוסר הנאותות החברתית בכתיבה שלה. והיא, מסכנה שכמותה, נכנעת, ומה שהיה במאה ה-19 סוף טוב בעיני הקוראות, הופך בעינינו המודרניות לטרגדיה.
אבל אולי אנחנו טועות, וג'ו צדקה? אולי הקריאה הפמיניסטית שננסה לכפות על הספר, אינה מתאימה כלל למונחי הזמן של ג'ו ואחיותיה?
יקום אלטרנטיבי
הבה נראה מה עשוי היה להתרחש ביקום האלטרנטיבי, בו ג'ו היתה בועטת בעיטה גדולה במוסכמות של תקופתה, ויוצאת לדרך ככותבת: איש אינו הבטיח לה שהסיפורים המהבילים שלה אכן ימשיכו לעניין את קוראי העיתון הזניח בהם התפרסמו. לא בטוח שהיא גם היתה מעוניינת להמשיך ולכתוב כאלה. היא רוצה לכתוב ספרות רצינית, אבל אין ב"נשים קטנות" עדות לכך שהיא מצליחה.
בניגוד לקריאה האופטימית המייחסת לה כשרון עצום, אלקוט לא התנדבה לספר לנו שאלו באמת פני הדברים, והיא עצמה התייחסה לכתיבה של ג'ו בהסתייגות, יודעת יפה כמה גדול הפער בין תחושותיה של ג'ו ככותבת, לבין הערך האמנותי של יצירותיה, דבר שג'ו לא תמיד יודעת בעצמה.
"נשים קטנות" מ-1933. קתרין הפבורן בתפקיד ג'ו (צילום: Gettyimages)
עם נתוני פתיחה שכאלה, ג'ו אינה יכולה לקוות ברצינות שתוכל להתקיים בעולמה כסופרת. היא לא יכולה לקוות למשרה קבועה כלשהי שתפרנס אותה ולו בדוחק. היא לא יכולה לקוות לזכות במהוגנות החברתית המוצמדת אוטומטית לנשים נשואות, ונשללת כליל מרווקות. לכל היותר, היא יכולה לקוות שלורי ואיימי ימצאו בליבם חמלה (או מחויבות משפחתית) כדי לתת לה קורת גג שלעולם לא תהייה ממש שלה, בביתם רחב הידיים.
שם היא תהיה מה שהיו בסופו של דבר, נשים בנות תקופתה שלא נישאו: בריות שמעמדן בכלכלי והחברתי תלוי כל כולו ברצונם הטוב של בני משפחה מוצלחים מהן.
ולכן כדאי לפעמים לעצור בעת הקריאה ב"נשים קטנות" ולהיזכר שג'ו אינה בת תקופתנו, והנערות שכתבו ללואיזה
מיי אלקוט והפצירו בה להשיא את ג'ו, צדקו לגמרי - במובן ההישרדותי הבסיסי. אלקוט עצמה בחרה בחיים דומים לאלו שרצתה עבור ג'ו מלכתחילה, ולא נישאה. שתיים מאחיותיה האהובות מתו, והיא גידלה את אחייניתה.
וכן, היא הצליחה לשלם את החובות העצומים שאביה צבר באיוולתו, וגם לחיות ברווחה כלכלית בערוב ימיה - אבל היה לה כשרון עצום שאותו לא העניקה לבת דמותה הספרותית. במצב שכזה, בהיותה של ג'ו בת 25 ומתאימה לגמרי במונחי הזמן, פרופסור בר הוא ללא ספק הבחירה הנכונה. מצער? רק למי שמוכנה להאמין באגדות פמיניסטיות, בהן הכל אפשרי, אפילו במאה ה-19.
"נשים קטנות", מאת לואיזה מיי אלקוט. הוצאת ידיעות ספרים. 636 עמ'
