תעלוליה של ילדה טובה
ב"זיכרונותיה של נערה מחונכת", האוטוביוגרפיה המקיפה של הסופרת והפילוסופית סימון דה בובואר, משתקף סיפור חייה של האשה שזכתה לתהילת נצח, ובו ילדותה, חייה האישיים, אהבתה לסארטר ודרכי כתיבתה. אתם מוזמנים לקרוא פרק מתוכו
בשנתה החמישים ניגשה סימון דה בובואר לכתיבת האוטוביוגרפיה שלה. מי שהיתה סופרת ופילוסופית עטורת תהילה (“האורחת", “דמם של אחרים", "המנדרינים" ועוד), היתה גם אחת מחלוצות הפמיניזם המודרני ("המין השני"), וידועה גם בשל הזוגיות הממושכת עם הפילוסוף ז'אן-פול סארטר - זוגיות משוחררת מכבלי המוסכמות החברתיות.
על הרקע הזה, נקרא שמו של הכרך הראשון באוטוביוגרפיה שלה, "זיכרונותיה של נערה מחונכת", כקריצה וכפרפרזה על הציטוט המפורסם מספרה "המין השני": "אשה לא נולדת אשה - היא נעשית אשה". כלומר סימון דה בובואר לא נולדה סימון דה בובואר, אלא נעשתה כזאת.
עטיפת האוטוביוגרפיה. רגע מכונן בכתיבה של דה בובואר
עד אז, שילבה אמנם דה בובואר בעבודתה עובדות וסצנות מחייה, אך זאת תמיד בשינוי שם והסתרה. אך הרגע בו החלה לכתוב את האוטוביוגרפיה, היה הרגע בו חזרה אל ילדותה והחלה לדבר על עצמה ועל חייה בגוף ראשון. רגע זה סימן נקודת מפנה גורלית עבור כתיבתה של דה בובואר ועבור חייה האישיים.
ב"זיכרונותיה של נערה מחונכת", מנסה דה בובואר להפיח חיים בילדה שהיתה, ומדברת על האופן שבו הכתיבה יכולה לגאול את הילדות, ויחד אתה את החיים. הנערה, שהיתה מתחבטת לגבי ייעודה, ובעיקר לגבי האופן שבו תוכל לממש אותו, ליצור עמו דבר מה. האם הייעוד הוא יעד סופי אודרך אינסופית? כדי להבין מהו ייעודה, עליה ליישב את שתי שאיפותיה הגדולות, שלרוב נדמות כסותרות: האחת - חתירה אל האמת, השניה - חתירה אל האושר.
פרק ראשון
נולדתי ב-9 בינואר 1908, בשעה ארבע לפנות בוקר, בחדר לבן רהיטים שחלונותיו צופים אל בּוּלוואר רַספּאי. בתמונות משפחתיות מן הקיץ הבא רואים גברות צעירות בשמלות ארוכות וכובעים עטורים נוצות יען, אדונים בכובעי קש ולבד, וכולם מחייכים לתינוקת אחת: אלה הם הורי, סבִי, דודים ודודות, וזוהי אני. אבי היה בן שלושים, אמי בת עשרים ואחת, ואני הייתי ילדתם הראשונה.
אני הופכת דף באלבום: אמא מחבקת בזרועותיה תינוקת שאיננה אני; אני לובשת חצאית קפלים, חובשת בֶּרֶט; אני בת שנתיים וחצי, ואחותי זה עתה נולדה. מספרים שקינאתי בה, אך לא לאורך זמן. ככל שזיכרוני מגיע, תמיד הייתי גאה להיות הבכורה: הראשונה. בתחפושת כיפה אדומה, עם עוגה וצנצנת חמאה בסלי, הרגשתי מעניינת יותר מעולל מרותק לעריסתו. לי היתה אחות קטנה: לבובה הזו לא היה דבר.
מילדותי המוקדמת לא נותר לי אלא רושם מטושטש: משהו אדום, שחור, חם. הדירה היתה אדומה, ואדומים היו גם השטיח, חדר האוכל בסגנון אנרי השני, חיפויי המשי מובלטי הפיתוחים שעל דלתות הזכוכית, וילונות הקטיפה בחדר העבודה של אבא; הרהיטים באותה מאורה מקודשת היו עשויים עץ אגס מושחר; הייתי מצטנפת בשקע שתחת השולחן, מתכרבלת באפלולית; היה שם חשוך, היה שם חם, ואדום השטיח זעק לעיני. כך עברו עלי שנותי הראשונות. הסתכלתי, מיששתי, למדתי את העולם ממקום מבטחים.
דה בובואר. "הזכות הילדותית להתייחס ליופי" (צילום: GettyImages)
את ביטחוני היומיומי חבתי ללואיז. היא היתה מלבישה אותי בבוקר, מפשיטה אותי בערב וישנה אתי בחדרי. היא היתה צעירה, נטולת יופי, נטולת מסתורין, כי הלוא היתה קיימת - מכל מקום, כך סברתי - אך ורק כדי לטפל באחותי ובי. מעולם לא הרימה את קולה, מעולם לא גערה בי בלי סיבה. מבטה השלֵו גונן עלי שעה שכיירתי עוגות חול בגני לוּקסֶמבּוּרג או נענעתי בזרועותי את בובתי בּלוֹנדין, אשר ירדה מן השמים בליל חג המולד יחד עם תיבת בגדיה. עם רדת ערב היתה יושבת לידי, מראה לי תמונות ומספרת לי סיפורים. נוכחותה היתה נחוצה וטבעית לי כנוכחותה של הקרקע תחת רגלי.
אמי, המרוחקת וההפכפכה ממנה, עוררה בי רגשות אהבה: הייתי יושבת על ברכיה, בחיקה הענוג והמבושם, ומכסה בנשיקות את עורה הרענן. לעתים היתה מופיעה בשעת לילה לצד מיטתי, יפה כמו תמונה, בשמלתה הירוקה המקציפה שפרח סגול מעטר אותה, או בשמלתה השחורה הגבישית והנוצצת. כשהיתה מתרגזת, היתה "פוערת עלי עיניים"; יראתי את הבזק הזעף הזה שכיער את פניה, הייתי זקוקה לחיוכהּ.
את אבי ראיתי רק מעט; מדי בוקר היה יוצא ל"היכל המשפט" ותחת זרועו תיק מלא בדברים אסורים שנקראו מסמכים. לא היה לו זקן, גם לא שפם, עיניו היו כחולות ועליזות. עם שובו בערב היה מביא לאמא זר של סיגליות פּארמָה, הם היו מתנשקים וצוחקים. גם אתי אבא היה צוחק; הוא לימד אותי לשיר שירים כמו "זה אוטו אפור" ו"היתה לה רגל מעץ", ומדהים אותי במושכו מקצה אפי מטבעות של מאה סוּ. הוא שעשע אותי, ושמחתי כששיחק אתי, אבל לא היה לו בחיי תפקיד מוגדר.
תפקידן העיקרי של לואיז ושל אמא היה להאכיל אותי, ולא תמיד היתה זו משימה קלה. העולם נכנס לתוכי דרך פי ביתר אינטימיות מאשר דרך עיני או ידי. לא את כל כולו הסכמתי לקבל. תפלוּתן של חביצות חיטה ירוקה, דייסות שיבולת שועל ומחיוֹת לחם העלתה דמעות בעיני; חלקלקות השומן ומסתרי הצדפות הדביקים הבחילו אותי. בכי, צעקות, הקאות - סלידותי היו עיקשות כל כך שנלאו מלהיאבק בהן. כנגד זה נהניתי בשקיקה מן הזכות הילדותית להתייחס ליופי, למותרות ולאושר כאל דברים הניתנים למאכל.
מול חלונות המגדניות ברחוב ואוֶון הייתי קופאת, מרותקת לנצנוצם של הפירות המסוכרים, לזהרוריהם העמומים של רקיקי הג'לטין, לפריחתן הססגונית של הסוכריות החמוצות. ירוק, אדום, כתום, סגול: חמדתי את הצבעים עצמם לא פחות משחמדתי את העונג הצפון בהם. על פי רוב התמזל מזלי והתפעלותי באה על סיפוקה. אמא נהגה לכתוש ממתקי שקדים, ואת האבקה הגרגרית היתה מערבבת עם שמנת וחלמונים מוקצפים; וְרוֹד הסוכריות היה מתפצל לגוונים נהדרים, ואת הכפית שלי טבלתי בשקיעת שמש.
בערבים שבהם היו הורי מארחים, הכפילו מראות הטרקלין את אורותיה של נברשת הבדולח. אמא ישבה מול פסנתר הכנף, גברת בשמלת מלמלה ניגנה בכינור ודודן אחד בצ'לו. פיצחתי בין שיני את שריונו של פרי מצופה מרציפן, ובועה של אור פקעה אל חכי בטעם של ענבי שועל או אננס: באחת נעשיתי אדונית הצבעים, הניצוצות, רדידי המלמלה, היהלומים, התחרה: הנשף כולו היה בפי.
גני עדן זבי חלב ודבש לא פיתו אותי מעולם, אך קינאתי בגברת עוגית על חדר השינה שלה העשוי בצק פריך. איזו שליטה היתה לנו על העולם שבו אנו חיים, אילו היה ניתן למאכל! בבגרותי התאוויתי ללחוך שקדיות פורחות, לכרסם את ממתקי השקיעה; על רקע שמי ניו יורק תִסכלו אותי שלטי הניאון כסוכריות ענקיות שנבצר ממני לנגוס בהן.
האכילה לא היתה רק מסע של גילוי וכיבוש אלא גם החשובה שבחובותי: "כפית אחת בשביל אמא, כפית אחת בשביל סבתא... אם לא תאכלי לא תגדלי." מעת לעת היו מעמידים אותי כשגבי אל קיר המבואה, מסמנים את גובה ראשי ומשווים את הסימוּן לקודמו: גבהתי בשניים או שלושה סנטימטרים, שיבחו אותי, זקפתי את ראשי בגאווה; אך לפעמים נבהלתי.
השמש ליטפה את רצפת הפרקט הממורקת ואת הרהיטים המשוחים בלכה לבנה. הסתכלתי בכורסתה של אמא וחשבתי: "לא אוכל עוד לשבת על ברכיה." לפתע היה עתיד, עתיד שיהפוך אותי למישהי אחרת, מישהי שתגיד "אני" ולא תהיה עוד אני. חשתי מראש את כל הגמילוֹת, ההתכחשויות, הנטישות, את מֵתַי שיבואו בזה אחר זה. "כפית בשביל סבא..." בכל זאת אכלתי, והייתי גאה לגדול; לא רציתי להישאר תינוקת לנצח.
כנראה חוויתי את הסתירה הזאת בעוצמה, אם אני זוכרת כך בפרטי-פרטים את הספר המאויר שמתוכו הקריאה לי לואיז את סיפורה של שרלוט. בוקר אחד מצאה שרלוט על כיסא למראשות מיטתה ביצת סוכר ורודה, גדולה כמעט כמוה. גם אותי הקסימה הביצה; היא היתה הרחם והעריסה, אלא שאפשר היה לנגוס בה. שרלוט, שסירבה
לכל מאכל אחר, קטנה והלכה מיום ליום, עד שהפכה לזערורית: היא כמעט טבעה בסיר, הטבחית לא השגיחה בה וזרקה אותה לפח הזבל, עכברוש חטף אותה.
הצילו אותה, ושרלוט המבוהלת, מלאת החרטה, החלה לזלול בבולמוס עד שתפחה כמו בלון: הילדה שאמה לקחה לרופא היתה מפלצת עתירת משמנים. הסתכלתי בערגה כבושה בתמונות שתיארו את התפריט אשר רשם הרופא: ספל שוקולדה, ביצה רכה, אומצה זהובה. שרלוט חזרה לממדיה הרגילים ואני יצאתי בריאה ושלמה מן ההרפתקה הזו, שרגע צמצמה אותי לכדי עוּבָּר ורגע הפכה אותי לגברת מפוטמת.
המשכתי לגדול וידעתי שאני נידונה לגלוּת: חיפשתי הצלה במראי החיצוני. בבקרים, כשסִלסלה לואיז את שערי, הסתכלתי בסיפוק בפנים עטורות התלתלים שנשקפו אלי מן המראה: ילדות כהות שיער וכחולות עיניים אינן מחזה נפוץ, כך אמרו לי, וכבר למדתי לייחס ערך לדברים נדירים. מצאתי חן בעיני עצמי ורציתי למצוא חן בעיני אחרים.
מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. אחרית דבר: עירן דורפמן. הוצאת כתר 384 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
