אין חברה חופשית בלי מדע חופשי

בימים אלה חשוב לחזור אל סיפורו של טרופים ליסנקו:

ברית-המועצות שאחרי מהפכת אוקטובר התיימרה להוביל את האנושות אל קץ ההיסטוריה. המארקסיזם-לניניזם הציע את התיאוריה המדעית הסופית והמוחלטת להבנת טבע האדם והחברה האנושית.

• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet
  

העקרונות המארקסיסטיים, טענה המפלגה הקומוניסטית, תקפים לגבי הפיזיקה והביולוגיה ממש כמו לגבי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. מדע שאיננו מתיישב עם עקרונות אלה - אינו יכול להיות נכון. באווירה זו עלה לגדולה ביולוג וגניטיקאי צעיר וכריזמטי בשם טרופים ליסנקו, שהתמחה בחקר חקלאות וגידולי שדה, תחום שבו ברית-המועצות הרעבה ניסתה להביא למהפכת ייצור. ליסנקו ביצע ניסויים וטען להצלחות מופלאות בהגדלת התפוקה החקלאית.

התיאוריה שלו שילבה לאמארקיזם עם מארקסיזם, וניהלה ויכוח עם תורתו של דרווין, עם תפיסת הברירה הטבעית ועם חוקרי הגנטיקה המובילים במדע המערבי. ליסנקו הציע תיאוריה של תורשה נרכשת וטען, שבטבע מתקיימות קפיצות אבולוציוניות מהפכניות. במערב נהגו להתבדח על חשבונו ולומר, כי הוא מחכה להולדת שימפנזה במשפחתו.

ברית-המועצות הקומוניסטית אימצה בהתלהבות את ליסנקו ואת תורתו. הנהגתה הצהירה כי אין ביולוגיה או גנטיקה אחרת בלתי זו של ליסנקו, וכי הביולוגיה המערבית היא תיאוריה בורגנית ושקרית. תורתו של ליסנקו, כך הובהר, היא חלק מהאמת המארקסיסטית הבלתי ניתנת לערעור.

התוצאה הייתה בלתי נמנעת: למרות חותמת הכשרות הפוליטית של סטלין והפוליטבירו, כשלה התיאוריה של ליסנקו והתבררה כטעות גדולה המבוססת על שרלטנות, רמאות והפחדה. ברית-המועצות שקעה לתוך עידן של פיגור גדול בתחומי המחקר הביולוגי והחקלאי, ולא נחלצה ממנו כמה עשורים.

פיזיקה סוציאליסטית

מעורבות המפלגה הקומוניסטית בנושאים מדעיים לא נעצרה בביולוגיה ובגנטיקה. לַבְרַנְטִי פבלוביץ' ברייה, שעמד בראש פרויקט האטום של סטלין, הדריך את הפיזיקאים שלו להתנגד לתיאוריית היחסות הכללית ולמכניקה הקוונטית, כיוון שאלה לא התיישבו בעיניו עם העקרונות המארקסיסטים הטהורים.

המפלגה האמינה שמדע אינו יכול להיות מופרד מאידיאולוגיה ומפוליטיקה, וכן שהאקדמיה, שאף היא חלק בלתי נפרד מהשלטון, חייבת להתאים את עצמה לדרישותיו. על-פי השקפת עולם זו, גם המדען איננו יכול להיות מנותק מצורכי האומה, וכאשר מחקריו סותרים עקרונות אידיאולוגיים – אסור להתיר את המשך פעילותו האקדמית.

כישלונו של ליסנקו הפך לדגל אדום המתנוסס מעל כל ניסיון לערב פוליטיקה במדע. אבל ברית-המועצות איננה היחידה שניסתה לערב בין התחומים. כמעט כל משטר אידיאולוגי בלתי דמוקרטי, הטוען כי הגיע באופן בלעדי אל חקר האמת, מנסה להשתלט על הממסד האקדמי ולרתום אותו לצרכיו.

הדוגמה הקיצונית היא, כמובן, זו של אדולף היטלר, שהכפיף את המדע הנאצי לגחמותיו ולאמונותיו, במיוחד בתחום הרחב של הביולוגיה והגנטיקה. גרמניה הנאצית פסלה את מה שכינתה "המדע היהודי" והרחיקה, תחילה מהאקדמיה ומאוחר יותר מגרמניה כולה, כל מדען שדבק בו שמץ של "יהודיות. היטלר חיסל במו ידיו את המדע הגרמני, ובכך סייע בעקיפין להפיכתה של ארצות-הברית ל"מעצמת על" מדעית.

המתנה של היטלר

את מעורבותו של המשטר הנאצי במדע נוהגים לכנות במערב - "מתנתו של היטלר": 14 מדענים יהודים שעזבו את גרמניה בשנות ה-30 בגלל הרדיפות זכו, שנים אחדות אחר-כך, בפרסי נובל על עבודתם בארצות-הברית. עשרות מדענים אחרים הפכו לפורצי דרך בתחומי מחקר שונים, והפיזיקאים – שהבולט ביניהם הוא אלברט אינשטיין – אף הביאו את ארצות-הברית לניצחון במרוץ אל הפצצה.

אלברט איינשטיין: היטלר ביקש להיפטר מהמדע היהודי (צילום: GettyImages)

אין ספק שהחיבור שעשה היטלר בין הפוליטיקה ההרסנית שלו לבין המחקר המדעי היה אחד הגורמים המרכזיים לנפילתו. אחד הפיזיקאים היהודים-אמריקאים הנודעים ביותר באותה תקופה היה רוברט אופנהיימר, שעמד בראש פרויקט מנהטן - הפרויקט החשאי הגדול לפיתוח הפצצה האטומית הראשונה.

והנה, חלפו רק שנים מעטות, והאיש שהעניק לאמריקה את קלף ההכרעה במלחמת העולם השנייה, נחשד באהדה לקומוניזם (פשע נורא בארצות-הברית של השנים ההן) והורחק מפעילות אקדמית ממוסדת.

מתברר, אם כן, שהניסיון להכפיף את המדע לאידיאולוגיה פוליטית איננו נחלתם הבלעדית של משטרים דיקטטוריים. בנסיבות מסוימות נוטות גם דמוקרטיות החשות – בצדק או שלא בצדק - באיום או במצוקה, להרחיק מן המחקר המדעי גורמים החשודים בעיניהן בסטייה אידיאולוגית.

בארצות-הברית המקארתיסטית של תחילת שנות ה-50 התנהל מסע רדיפות והשמצות כנגד אנשי קולנוע, תרבות, ספרות ומדע, שנחשדו באי-נאמנות למשטר. תקופה חשוכה זו נמשכה כמה שנים, ולמזלה של אמריקה, הופסקה בלחץ דעת הקהל.

עד היום מהווה עידן מקארתי דף שחור בהיסטוריה של ארצות-הברית. נכון, יש הבדל חד בין הרחקת איש מדע החשוד בסטייה אידיאולוגית ממשרתו לבין קביעת תזות מדעיות על-ידי פוליטיקאים. כשמקארתי רדף אחרי אופנהיימר, הוא לא התיימר לקבוע מהי הפיזיקה האמיתית. משימתו, אותה ביצע בלהיטות-יתר, הייתה להרחיק מהמחקר האקדמי כל מדען שנחשד בעיניו באי-נאמנות פוליטית, כאשר המגדיר הבלעדי של המושגים "נאמן" ו"בוגד" היה לא אחר מאשר הוא-עצמו.

להילחם בפחד

עליית הפשיזם במאה העשרים היא אחת התופעות ההיסטוריות המרתקות של המאה. שני צדדים יש למטבע הפשיסטי: בצידו האחד - העלאת האומה והלאום לדרגת קדושה. בצידו השני - הסגידה לכוח.

מה גרם לעמים נאורים להציב את הלאומנות מעל לכל ערך אנושי אחר? איך ויתרו תנועות פוליטיות מתקדמות על השפעתן ונכנעו לדיקטטור מניפולטיבי? מה סחף המונים אחר סיסמאות ריקות, סמלים וטקסים נבובים, עד שהיו מוכנים להקריב את חייהם ללא היסוס? מדוע הצליח הפשיזם לגבור במדינות מסוימות, ואילו באחרות נכשל כישלון חרוץ?

אלפי ניתוחים סוציולוגיים והיסטוריים ניסו לספק תשובות לשאלות אלה. כולם סבורים שבכל המקרים מדובר בצירוף של גורמים חברתיים, כלכליים, פוליטיים והיסטוריים, שהכריעו לבסוף את הכף לטובת הפשיזם. ואף על פי כן, אני מבקש להדגיש מאפיין מרכזי אחד, שדומה שהוא עובר כחוט השני בכל המקומות שהפשיזם ניצח בהם: הפחד.

כל הצלחה של תנועה פשיסטית קשורה קשר הדוק לפחד אישי וקולקטיבי, של פרטים ושל חברות המרגישים מאוימים, אישית וחברתית. הבנת הפסיכולוגיה של הפחד היא, על כן, מפתח חשוב בניסיון לאבחן מגמות פשיסטיות.

ככל שהפחד שחשה חברה מסוימת חזק יותר, כך נחצים יותר ויותר קווים אדומים בדרך לשלילת חירויות, אפליית זרים, פגיעה בשונים והפעלת כוח שלטוני ללא הגבלות. ככל שחברה בטוחה יותר בכוחה וביכולת עמידתה, כך היא סובלנית יותר ומסוגלת לאפשר לחריג, לשונה ולזר לפעול בתוכה ללא הגבלות. פשיזם הוא תמיד סימן לפחד ולחולשה.

פחד ממה? ברמה האישית מדובר בפחד בסיסי מאובדן פרנסה, ביטחון אישי והיכולת לקיים את משפחתך. במובן החברתי מדובר בפחד עמוק ומשמעותי הרבה יותר - הפחד הגדול מאובדן הזהות. פשיזם צומח בחברה שחשה חוסר ביטחון בזהותה ובהגדרת זהות זו ומאוימת מזרים, המסוגלים לכאורה להשתלט על ערכיה ועקרונותיה ולשנותם.

הפחד מאובדן הזהות דחף את ההמונים אל זרועות הפשיזם. הפחד מהאלימות והגסות, לצד הדאגה לקיום היומיומי, הפכו את האליטות לפסיביות וכנועות. עיתונאים נמנעו מלכתוב את דעתם, אנשי רוח העדיפו לעסוק בבידור, אנשי מדע התעלמו מהחרמת חבריהם, פוליטיקאים הרכינו ראש וחיכו שהסופה תעבור מעליהם.

משבר זהות

62 שנה לאחר הקמתה עוברת מדינת ישראל משבר זהות קשה. 113 שנה מאז כינוס הקונגרס הציוני הראשון מנסה הציונות להבין את עצמה מחדש. השאלות "מיהו יהודי", "מיהו ישראלי" ו"מיהו ציוני" מקבלות אינספור תשובות בתוך החברה הישראלית. חלקן הפוכות זו מזו וסותרות זו את זו.

החברה הישראלית פועלת תחת איום חיצוני תמידי על קיומה. איום זה הפך ממשי בעשור האחרון, עם פיתוח הפצצה האיראנית והקצנת שלטון האייתוללות באיראן. שתי מלחמות לבנון שהסתיימו ללא הכרעה ברורה, והאיום התמידי מכיוון עזה – מגבירים את חוסר הביטחון. מדינת ישראל, שבקוד הגנטי שלה מוטבע חותם השואה, מפוחדת מאפשרות ממשית של חיסול פיזי.

לצד האיום החיצוני מתרחש מאבק פנימי על הזהות. האליטה הציונית המייסדת איבדה את ההגמוניה, המרכיב ה"יהודי" - שחלקו התנגד לציונות וחלקו האחר הצטרף אליה בהיסוס - החליט שאפשר להשתלט מבפנים על התנועה הציונית. קבוצות מהגרים שונות מנסות להטביע את חותמן התרבותי ולקבע את מעמדן כאליטה הקובעת את מערכת הערכים המובילה. היום, יותר מאי-פעם בעבר, החברה בישראל מפוצלת ונאבקת על הגמוניית הזהות.

הרוב הדמוקרטי בישראל עדיין מוצק ומחבר בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, אבל הסימפטומים המסוכנים כבר כתובים על הקיר, והפחד המחלחל מתגרה ללא הרף בקו הגבול המפריד בין מותר לאסור, בין הגנה על ערכים וויכוח לגיטימי לבין ציד מכשפות מדכא ואלים.

תפקידו של המדע

פילוסוף המדע קארל פופר מציע בעבודתו הפילוסופית את החיבור ההכרחי בין פילוסופיה, מדע וחברה. פופר מתאר את עקרונות המתודה המדעית כהליך בלתי פוסק של ניסוי וטעייה, של ביקורת והעמדה למבחן.

קרל פופר: כמו המדע, גם ההתמודדות בחברה זקוקה לחופש (צילום: GettyImages)

המדע, אם כן, אינו ניטרלי ואינו חף מערכים. מעצם טבעו הוא מציב את עקרון החברה הפתוחה והחופשית כערך בסיסי והכרחי לקיומו. בלי החופש להתווכח, להתמודד, לטעות, להציע דרכים שונות וחדשות - אין חברה חופשית ואין מדע.

הביולוג והפילוסוף הדגול פרופ' יעקב ברונובסקי מספר, כי בביקורו הראשון בארצות-הברית ב-1953 עיכבו אותו אנשי משטרת הגבולות וערכו לו סדרת בדיקות גופניות משפילה, שבסיומה הועבר לחקירה. ברונובסקי, שהביא עימו בעיקר ספרים של הרצאותיו, עמד מפוחד מול השוטר הקפדן. הספר שהשוטר בחר לבדוק כלל התייחסויות רבות למארקס ולקומוניזם, נושאים שהיו אז מוקצים על-ידי השלטונות בארצות-הברית. 

"השוטר", סיפר ברונובסקי, "קרא כמה משפטים ושאל: 'אתה כתבת את זה, חבר?' 'כן', עניתי, והוא אמר: 'הממ... רב מכר זה לא יהיה'". ברונובסקי מסיים בנימה אופטימית: "כל עוד ישנם שוטרים המתמכרים לביקורת ספרותית יותר מאשר לחוק וסדר, לא יקיץ הקץ על שאר הרוח שלנו".

שמואל שם-טוב הוא איש תקשורת, עורך כתב העת "אודיסאה" ומנהל מרכז הספר והספריות בישראל.

המאמר המלא התפרסם בגיליון מספר 9 של כתב העת "אודיסאה".