האיש מהרחוב
מייק סקינר, הלא הוא "הסטריטס", תמיד ידע להשתנות בזמן. אלבומו החדש, אותו הוא מגדיר גם כאחרון של "הסטריטס", הוא המנון התבגרות אמיתי המיטיב להגדיר את הרומנטיקה והבדידות שלו, שלנו ושל כל אדם ממוצע
כבר המון זמן שמייק סקינר, הלא הוא "The Streets", מעורר ציפיות משונות לקראת צאת אלבומו החדש "Computers and Blues". בהתחלה הוא הבטיח שהאלבום יישמע כמו "ברלין" של לו ריד; אחר כך הודיע שיישמע כמו העיר ברלין, לא האלבום, ובהמשך הגדיר את היציאה החדשה שלו כ"מוזיקת ריקודים להאזנה בעת לגימת תה".
כל אלה לא באמת מדוייקים, אבל גם לא ממש חוטאים לאמת. כהרגלו של סקינר, הוא מקיים מה שהבטיח, כמו שרק הוא יכול. ועוד לא הזכרנו שהכריז כי האלבום החדש יהיה האחרון תחת המותג "דה סטריטס".
אפשר שהכל בעצם לא יותר מתרגיל יחצני מעדות פרינס, שמטרתו להעלות את רף ההייפ והציפייה שדעכו אחרי "Everything Is Borrowed", אלבומו הקודם, שניסה לעטוף מטפיזיקה בינונית ברוחניות יומרנית. הרי "דה סטריטס" תמיד היה אשף טיזינג שיווקי, שהקפיד ללוות את היצירה שלו בשלל תוצרים שיספקו את המעריצים ויעשו את הרעש המתבקש.
זה בהחלט אפשרי, אם כי האזנה לאלבומו החדש מספקת תשובה מעניינת לשאלת ה"כנות או גימיק". בין אם הפנים את חוסר ההצלחה האמנותי של אלבומו האחרון, או שמא הבין בעצמו כמה חמקמק מרכיב הרלוונטיות ביצירה המבוססת סלנג ומושגים תקופתיים מובהקים, מייק סקינר הוא אמן שיודע להשתנות בזמן הנכון. עתה, כשהוא בן 32, סקינר אינו אותו צעיר בריטי משועמם שהיה. מה שתואר בעבר כחוצפה הפך ליכולת הלגיטימית להטיח אמיתות בפרצוף בצורה הכואבת והנפלאה ביותר שאפשר.
מייק סקינר מ"הסטריטס". יודע להשתנות בזמן
יותר מכל, "מחשבים ובלוז" הוא המנון התבגרות אמיתי, כזה המלווה אדם משנותיו הפוחזות היישר אל העשור הרביעי והמאתגר של חייו. זה לא מקרי שרק עכשיו הדברים שהוא הכי אוהב הם אלה שמאיימים להרוג אותו. אהבת הלילה שלו הופכת לחרדת אימים מהמיטה, כפי שהוא מספר ב-"Trying To Kill Me".
מטעמים פחות שגרתיים
הנטייה להיזכר ולחזור לשורשים מתלווה כדרך קבע לתחושת סיום, אך החוכמה הגדולה של סקינר באלבום היא יכולתו להביט לאחור, אל ימי "Original Pirate Material", לשאוב מהם השראה ועדיין להתכתב עם התקופה הנוכחית בחייו. פה ושם יש גם יציאות כמו "Soldiers" או "Going Through Hell" (שהקליפ שלו מצורף כאן להנאתכם), להיטי רדיו פוטנציאליים מהסוג שמקדם אלבום. ככאלה, הם עושים מלאכתם נאמנה. תפקידם הוא לפתות אותנו לנסות את מטעמיו הפחות שגרתיים של האלבום, ויש כאן לא מעט כאלה.
סקינר. אהבת הלילה התחלפה בחרדה מהמיטה
הבחירה לוותר על כל סוג של כלי חי לטובת ביטים ממוחשבים אמורה להעיד על אופיים המהיר והדיגיטלי של רוב תכני האלבום, אבל בדיוק בכך טמונה ההתחכמות הגדולה: יש פואטיקה גם בטכנולוגי ביותר, גם בסגנון החיים הלכאורה מהיר שאנו חווים. קצב העברת המידע היום מהיר פי כמה, אבל קצב העיבוד שלו נותר כשהיה. המוח האנושי עדיין נתון לחסדי הרגש. השירים כאן קצרים, כיאה לאמן שתמיד ידע להעביר את הרעיון שלו בשנינות מתוחכמת ודחוסה. עדיין, גם כשהוא שבוי במגבלות הטכנולוגיה, שיר סיום מתומצת כמו "Lock The Locks" מצליח לרגש יותר מכל מבלדת עשר דקות מתמשכת.
"אני אורז את השולחן שלי, שם אותו בקופסאות, מכבה את האורות, סוגר את המנעולים ועוזב... היה לי חלום והתעוררתי בצעקות, הייתי בבית מוזר אבל הוא היה איכשהו שלי, התעוררתי לצידך אבל איכשהו זו לא היית את", הוא אומר, וממשיך, כהרגלו, ללכוד בישירות את היומיום המעוור ולהעניק לו צבעים בוהקים וחזקים, כואבים קצת בקצוות.
כפי שמתאר השיר "OMG", אנחנו עדיין אנושיים, בשר ודם. גם אם התעדכנות בחיי
הזוגיות של האקסית הטרייה שלך נמצא היום במרחק הקלקה אחת בלבד בפייסבוק, תחושת הצריבה והעלבון שבמושג "In A Relationship" עדיין כואבת כמו היתקלות פתאומית בה ובחבר החדש שלה ברחוב בשיאו של חורף.
סקינר אולי מצהיר שראה בברלין כמודל להשוואה, אבל המאזין המקומי יכול להיווכח כאן שרומנטיקה עתידנית בתל אביב דומה לזו של לונדון ושל כל כרך אחר, בהבדל קטן: כאן אולי משמעותה להתעורר ולהחליף לה כרטיס חניה, שם זה בטח קשור לרכבת הטיוב. בעולם המושגים היומיומי שלנו, כמו בזה של סקינר, הרשת החברתית אמנם שובה אך עדיין מאפשרת יכולת הצצה ברורה אל מחוץ לגבולותיה המלכדים, אל הבדידות שסקינר מכיר כל כך ומיטיב לתארה בכל שלב בחייו, בחיינו ובחיי האיש מהרחוב.
הסטריטס, "Computers and Blues", לב מדיה גרופ