סימני שאלה אותנטיים
חרדי שמחליט לעזוב את החברה שבה הוא חי, עובר תהליך כלל לא פשוט בניסיון להשלים פערים תרבותיים אדירים. עידו לב, חסיד שחזר בשאלה, דאג שזה ייראה אותנטי בסדרה "סימני שאלה". וכן, הוא יודע שבטלוויזיה זה מוקצן
סדרת הדרמה החדשה מלווה שש דמויות שקרעו את עצמן מחיים קפדניים בעלי מסגרות מדוקדקות, והתאספו בדירת מסתור - שם הם מנסים להמציא ולמצוא את עצמן מחדש.
כך נראים חוזרים בשאלה? (מתוך הסדרה "סימני שאלה")
מי שאחראי לכך שהעולם החרדי המוצג בסדרה ייראה אותנטי הוא עידו לב, חסיד לשעבר, שבגיל 23, נשוי פלוס שני ילדים, חזר בשאלה. "קיים פער מאוד גדול בין העולם החרדי לחילוני", הוא מבהיר את מה שנראה אולי מובן מאליו. "חרדי שעוזב את העולם שלו צריך להתחיל לעשות עבודה קשה של השלמת פערים. פערים שחלקם הוא לא יודע שקיימים - החל מדברים טריוויאליים כמו מה זה 'מלחמת ששת הימים' ומי זו 'מדונה' או מה להזמין בפאב, ועד דברים קריטיים כמו לנהל זוגיות, לדעת להתנהל מול בוס ולהשלים השכלה".
דייט עם גרוש + 2
הפגישה הראשונה של לב עם "סימני שאלה" הייתה לפני יותר משלוש שנים בבית קפה. עמותת "הלל", שבה הסתייע בעבר, הפנתה אליו את התסריטאי עידו דרור. לב התבקש להקפיד על כך
שהדמויות לבושות נכון, מדברות נכון ומעלות את הבעיות האמיתיות.
"ביקשו ממני להכין רשימה של קשיים שעמם מתמודדים חרדים שחוזרים בשאלה", אומר לב. "יש הרבה קשיים ולבטים בתהליך הזה, והבולט שבהם הוא השירות בצבא, שמהווה טבילת אש מאוד קשה - אתה חייל בודד, יש פער של השכלה, מנותק מהמשפחה - אך צריך להתמודד איתה ועם העבר החרדי.
"אני, למשל, חוויתי ניתוק מהילדים שלי, וזה עד היום קשר סבוך כי הפערים בין העולמות שלנו מאוד גדולים. אנשים משאירים אחריהם מכתשים. יש להם אחים שלא מצליחים להשתדך כי הם מהווים כתם בקורות החיים המשפחתיים. יש קושי במציאת עבודה ויש גם קושי גדול בזוגיות. כי בזוגיות חרדית יש משהו שבלוני - המיניות כמובן אינה מוחצנת ועל נשים אסור לדבר, להסתכל, לגעת או לחשוב. לעבור משם לעולם שבו הכל פתוח ומותר, ולהבין שמותר לך ליהנות, זה מעבר לא פשוט. מהצד השני, לשבת לדייט עם בחורה, כשהייתי בן 23, ולהגיד לה שאני גרוש עם שני ילדים זה לא משהו שכל אחת מוכנה לקבל. זה לא נראה מצב נורמלי".
לטובת הדרמה
בשביל לב "סימני שאלה" היא יותר מדרמה טלוויזיונית. הוא עשה מאמץ לתת לה אמינות של חיים, אבל הוא מבין שבכל זאת יש לו פה עסק עם טלוויזיה.
"כשקראתי את התקציר של הפרק הראשון אמרתי שאני מכיר את האנשים האלה", הוא אומר, "בהתחלה הדברים היו מאוד אותנטיים, אבל במעבר לדרמה הטלוויזיונית הדברים הוקצנו ושויפו, אם כי הגרעין נשאר אמיתי. הפספוסים לא צריכים להפריע, כי אף אחד לא בא לעשות סדרה דוקומנטרית. אלה לא חרדים אחד לאחד, ומה שחשוב זו העלילה.
"דירת המסתור, למשל, מוצגת באופן קיצוני. במציאות אין איום על חיי הדיירים, אבל כן קיימת סביבה שמעניקה דוק של סודיות כדי למנוע סוג של פגיעה, ועל מנת לנתק את יושביה מהציבור החרדי. אולי לחלק מהצופים היידיש לא תשמע מדויקת, או הביטוי בלשון הקודש בניב אשכנזי לא יהיה מדויק לטעמם. באחת הסצינות זיווה נוקשת את הנקישה הסודית, שהיא פזמון של אברהם פריד, והוגה את זה לגמרי לא-נכון, אבל האמת היא שקשה להגות טקסטים בדיוק רב, במיוחד באילוצי זמן.
"הקטע הדרמטי עם קבוצת שומרי ישראל, שמגיעים עם אלות ושולחים מרגלים לדירה, משרת יותר את הדרמה ופחות יש לזה אחיזה במציאות. אותו דבר לגבי החוזרת בשאלה שהופכת לחשפנית והשני שנהיה נרקומן. אני אישית לא הכרתי אף אחד ב'הלל' כמוהם. היה אחד יותר בשאנטי ואחת עם ליבידו גבוה, אלה דמויות שלמעשה קיימות בכל חברה - וכאן הוקצנו. אני מקווה שהצופים ידעו להפריד בין הדרמה לאותנטיות, ולא יתמקדו בשאלה האם הזקן מודבק או לא".
המטרה: אמפתיה כלפי חרדים
מאחר שלב מגיע מהחיים האמיתים, הכי חשוב לו שכשתסיימו לצפות בסדרה, תהיה בכם אמפתיה לא רק לעוזבים, אלא גם לאלה שנעזבו.
"אנשים אומרים כבר חפרתם מספיק בטלוויזיה עם סדרות על דתיים", אומר לב, "אבל למעשה מדובר בציבור שאף אחד לא נגע בו. זה ציבור די גדול שמתמודד עם שני עולמות. הם נמצאים בשני צדי המתרס - עולם שנעזב ועולם שצריך להשתלב בו. מאוד ייחרה
לי אם אנשים ייראו את העלילה ויוציאו ממנה מסקנות שליליות לגבי החרדים. אין כוונה להוציא אותם רע. להפך, לאורך כל הסדרה השתדלתי לא להראות אותם חשוכים.
"נכון שבסדרה נחשפים גם צדדים לא נעימים, יש להם אחיזה במציאות -אבל לרוב הם מוקצנים. השתדלתי שיהיו גם אלמנטים חיובים כמו זמירות של שבת. חשוב היה לי שהצופים יחוו גם חרדיות טובה שמראה חום. זו חברה איכפתית שאני חושב שרוב מי שיוצא ממנה לא בועט בה, אלא דורש שיתנו לו לחיות כפי שמתאים לו".
לפנייה לכתב/ת 
