"הצעירים מגלים מחדש את האקורדיון"

יש משהו ממכר בנגינת האקורדיון של רישאר גליאנו. זו לא רק הנוסטלגיה, שמתקשרת באופן טבעי עם כְּלִי הנגינה הזה. מה שהופך אותו אולי לנגן האקורדיון הטוב בעולם הם החום האנושי והנועם שגליאנו מפזר בטבעיות.

• אתם כבר חברים של ynet בפייסבוק?
• אוהבים הופעות? היכנסו ל-ynet shows
  

בסוף השבוע הוא ינחת בישראל לסדרת מופעים עם התזמורת הקאמרית הקיבוצית. זהו המפגש השני שלו עם התזמורת הישראלית, כשהפעם יבצעו במשותף יצירות מאלבומו האחרון, "מבאך עד פיאצולה". "יש לי רק זיכרונות טובים מישראל", הוא אומר.

גליאנו מבצע את ה"ליברטנגו" בפסטיבל "פיאצולה פוראבר"

אם בארץ מעלה האקורדיון זיכרון מעושן של קומזיצים, מכנסי חאקי וימי ראשית הציונות, בצרפת הסיפור שונה. "זה תמיד היה כלי שקרוב אל העם", אומר האיש שמחבר את הכלי לסגנונות מוזיקליים שונים, מקלאסי ועד ג'אז. "אני חושב שנוכחותו של האקורדיון דווקא בקונצרט שהוא קלאסי, לכאורה לא במחוזות הטבעיים שלו, מאוד מסקרנת. בעיקר עם רפרטואר יצירות של מלחינים כמו פיאצולה או באך, יש משהו בפרשנות החדשה שנוגע".

גליאנו, יליד קאן, אינו מתכחש לנוסטלגיה שמעוררים בו גדולי השנסון הצרפתי, שעם רבים מהם חלק במה, חדרי חזרות ואולפני הקלטות. "יש גם היום אנשים מוכשרים אבל אין דמויות אמנותיות משמעותיות כמו פיאף, ברל, נוגארו, ברסנס, אזנבור או מוסטקי", הוא אומר, "זה לא ייחודי רק לצרפת או רק לתחום המוזיקה. תסתכלי על הקולנוע האיטלקי העכשווי כדוגמה. אני חושב שהשנסון הצרפתי נמחץ כיום על ידי כוחות חזקים ממנו כמו המוזיקה האמריקנית. יש פחות אמנים גדולים בעידן הנוכחי ואלה הקיימים, לא זוכים לפופולריות רבה. זה קשור לתקופה וגם לכישרון".

אז אנחנו עדיין מחפשים את פֶרֶה הבא.

"אני מניח שזה עניין של מעגלי חיים ותקופות. גם האקורדיון היה בתקופה מסוימת מאוד אהוב ואז, בשנות השישים, בעטו בו והוא הפך לכלי נגינה שנתפש על ידי הצעירים כבלתי נסבל. אני חושב שהיום מגלים אותו מחדש".

זו שאלה של אופנה לטעמך?

"אופנה, אהבה, דחייה. דור הולך ודור בא וזה שבא יוצא נגד כל מה שמייצג דור ההורים. לוקח זמן לגלות מחדש את הטעם באותם הדברים שדחינו מעלינו בעבר. קחי כדוגמה את הטנגו, שחוזר פתאום למרכז הבמה. היו תקופות בהן היתה תחושה שהטנגו נעלם וכעת יש אינספור בתי ספר לטנגו. זו לא רק אופנה, אלא גילוי מחודש של ערכים מוחלטים".

גליאנו. מנסה להחיות את הלהבה של פיאצולה ובאך (צילום: Jacky Page) 

גליאנו נוגע בטנגו, מפלרטט עם הקלאסי ומשתעשע עם ג'אז. "במידה מסוימת אלו עולמות משלימים", הוא אומר, "זו לא רק שאלה של סגנון, אלא של אישיות, שורשים, גיאוגרפיה. יש כמובן את יד המקרה, שמפגישה אותך ביום מסוים עם קצב צליל או אדם שמרעיד בך משהו. אני לא רואה הבדל גדול בין פיאצולה למיילס דיוויס. גם אם הסגנונות שלהם שונים לחלוטין, בעומקם של דברים הם נובעים מאותן איכויות. לשניהם יש סווינג, אורך נשימה, רגש".

במוזיקה הקלאסית יש נוקשות מסוימת, בעוד שבג'אז יש למוזיקאי אלתורים וחופש לכאורה.

"נכון, אבל למען האמת יש לא מעט מוזיקאים שלמרות האלתורים, מוצאים את עצמם שוב ושוב לכודים בתוך אותה הרוטינה של חזרות אינסופיות, הרגלים ומניירות. במוזיקה הקלאסית, גם אם נוגעים בטקסטים מאוד מדויקים ופרטיטורות חמורות סבר, המבצעים הגדולים באמת לוקחים לעצמם בכל פעם מחדש את החופש לפרשנות. לא בגלל שאתה מנגן ג'אז, תהיה חופשי. הסגנון שאתה מנגן למעשה לא חשוב, מה שחשוב הוא לספר סיפור, לגרום לאנשים שמאזינים לך לדמיין. זהו בעיני החופש של האמן. יש לנו את הכוח לעצור את הזמן ולאפשר לקהל לחלום ולהימלט מהיומיום".

אל התזמורת הקאמרית הקיבוצית (איתה יופיע בין ה-12 ל-19 בפברואר, בגבעת ברנר, עין השופט, עין החורש, אשקלון, נתניה ותל אביב) הוא הגיע במקרה. "הם הזמינו אותי לנגן איתם לפני שנים, וזו היתה חוויה נהדרת בזכות המפגש עם הנגנים והמנצח, ירון גוטפריד", הוא אומר, "אני שמח לחזור ולהציג הפעם רפרטואר שונה. את יצירותיו של פיאצולה, שהיה חבר קרוב, ניגנתי מאות פעמים וכעת הם הפכו לחלק ממני. באך, זה סיפור אחר. אמנם הקלטתי יצירות שלו, אבל אני ממעט להופיע איתן על הבמה כיוון שהן לא פשוטות לביצוע באקורדיון. המפגש שלי עם הקהל ביצירות של באך הוא מעין מעבדה, שמחדדת את הביצוע במטרה להחזיר את היצירה אל השורש".

הגרעין הילדותי של בייקר ודיוויס

גליאנו לא ימהר לפנות אל מלחינים עכשוויים להרחיב את הרפרטואר הקיים שלו. "אם כבר לנגן מוזיקה עכשווית, אעדיף לבצע מוזיקה שאני כתבתי, כזו שמספרת את הסיפור הפרטי שלי ומייצגת אותי", הוא אומר, "את פיאצולה, כמובן, הכרתי באופן אישי וכשאני מבצע את יצירותיו זה כמו הומאז'. אבל גם עם באך, אני מנסה לכבד את המקור ובו זמנית לתת פרשנות משלי. נפלא בעיני, שלמרות שהמלחינים האלה אינם כבר איתנו הנשמה שלהם עדיין חיה. זו נצחיותו של האמן ואני מנסה להחיות את הלהבה".

נצחיותו של היוצר קשורה באופן שבו מבצע מעביר את היצירה במסננת הפרטית שלו?

"הביצוע שלי מורכב מנקודות התייחסות שונות, כמו ביצועים שהקשבתי להם וניתחתי אותם, או האיכויות והפגמים שלי כמבצע, שמרכיבים את האישיות המוזיקלית שלי. לגרום לאנשים לאהוב את הביצוע שלי ליצירה קיימת זה ניצחון שמאפשר לי להאיר את המוזיקה באור שונה ולתת לה טעם אחר".

הוא עבד עם מוזיקאים ומבצעים ענקים. צ'ט בייקר, מיילס דיוויס, רון קרטר וצ'ארלי היידן הם רק חלק מזערי מהרשימה המפוארת של שיתופי הפעולה שרשם לאורך קריירה ארוכה. "טבעי שאנשים שמחפשים פחות או יותר את אותם הדברים, נפגשים, מסתדרים ומבינים זה את זה", הוא אומר בצניעות, "גיליתי שכישרון נדיר בדרך כלל בא עם כנות, פשטות ואיזה גרעין ילדותי שנשמר בפנים".

תהליך הכתיבה, לדבריו, הוא מקום בודד. "הכתיבה דורשת בדידות ואני מודה שלאחרונה אני כותב פחות. מעניין אותי יותר חיפוש אחרי איכויות סאונד וחזרה אל מקורות הצליל. להלחין במשרה מלאה לוקח הרבה

מאוד זמן ואנרגיות. אני מופיע המון. יש לי כ-120 קונצרטים בשנה ואני נוסע ללא הפסק. זו עבודה מאוד פיזית שלא מאפשרת להשקיע זמן נדרש לכתיבת יצירה משמעותית. אני חושב שכשאתעייף מנסיעות, אוכל להקדיש לזה יותר זמן".

"הייתי מעדיף לנסוע פחות ולהקדיש יותר זמן ליצירה, אבל כשהמכונה עובדת, קשה לך להאט ולצד המוזיקה יש גם דברים אחרים כמו הילדים והנכדים שלי. יש לי תינוק בן שנה ואני רוצה לראות אותו גדל. גם זה מספק מזון לרוח, כמו המוזיקה. אני חי את החיים שעליהם חלמתי כנער, אבל צריך למצוא את האיזון בין הדברים. אם לא, החיים יכולים להפוך בקלות לגיהנום".