שתי מדינות, פחות או יותר
לכאורה כולם יודעים מה הפתרון, זה שיקרה אי שם בעתיד. העולם בהפיכות וסערות, אבל הפתרון שלנו נח בכספת. רק במציאות המצב שונה: יש מדינה אחת, מהים עד הירדן, עם קבוצות אוכלוסייה רבות וממודרות
המזרח התיכון רוגש, אבל בישראל שורר הרוגע. אם יגיע לכאן חייזר או תייר הוא יהיה משוכנע כי הסכסוך הוותיק שלנו בעצם כבר פתור. המיינסטרים הישראלי גורס - מי בהתלהבות ומי בהכנעה - שכולם יודעים מה הפתרון שיהיה בסופו של דבר: שתי מדינות לשני עמים. הפתרון הזה, כך נדמה לדוברים, נח לו בשקט בקופסת האתרוג הישראלית, ומחכה לרגע הנכון כדי להפציע ולהביא לנו שלוה עולמית. ולכן, משוכנעים המשוכנעים, לא משנה מה נעשה בינתיים, ההבטחה להפי אנד מונחת בכיס.
לפיכך, המציאות לא ממש רלוונטית, כי היא זמנית. היא חולפת כמו הבל הפה. "הכל הבל" אמר קהלת, ופרופ' מנחם פיש
מפרש "הכל ארעי, הכל חולף ומתפוגג". כך גם אופציית שתי המדינות. התחושה הזו שיש לנו פתרון ב- hold לא לוקחת בחשבון את המציאות. ומהי המציאות?
היא גלויה לכל עין: יש שטח בין הים לירדן, שכולו בשליטת ישראל. בשטח הזה מתגוררת קבוצות אוכלוסייה שונות. יש אומרים שמדובר בשני עמים; יש המכחישים את קיומו של עם פלסטיני; יש שהכחישו ועכשיו מכירים בקיומו; יש המחלקים את הקבוצה המכונה פלסטינית לשתיים: עזה וגדה; יש המחלקים אותה לשתיים אחרות: פתח וחמאס; יש המחלקים את היהודים לישראלים ומתנחלים; יש המחלקים את היהודים לחילוניים ודתיים; יש המחלקים את כל האוכלוסייה לדתיים וחילוניים משני העמים. אמור מעתה: שתי מדינות, פחות או יותר.
פורמלית, האוכלוסייה הגדולה שתחת שליטה ישראלית (כ- 11 מיליונים) מתחלקת לאזרחים ושאינם אזרחים (יש גם חלוקת משנה, אבל נתעלם לרגע). מאז השמת שתי המדינות כפתרון שמור בכספת, עבר הוויכוח הישראלי-יהודי לשאלת הלפנות או לא לפנות התנחלויות.
וכאן מדהים להזכיר את נבואות השמאל, מן הימים שטרום הכרת המדינה בקיומם של הפלסטינים והפתח. אנחנו אמרנו בתחושה נבואית ממש, שצריך להחזיר את השטחים מיד. לאלתר. לא להחזיק ביד. זו פצצה. וכשהחלה ההתנחלות שנים לאחר מכן, טענו שאסור להרשות, שאם ההתנחלות תעבור מסה קריטית מסויימת זה יהיה בלתי הפיך.
ועכשיו מתגלה כי השמאל עצמו לא מאמין לנבואותיו. הרי המסה הקריטית עברה את המספרים הגבוהים ביותר שהעלנו בדעתנו. וצדקנו. זה בלתי הפיך. אי-אפשר לפנות את ההתנחלויות. וגם אין לאן.
משחקי מפות
עוד גירסה לשתי מדינות היא הדיבור ההזוי על החלפת שטחים. אפשר לצייר מפות ולסמן העברות, אבל במציאות השטחים יישארו בשטח. ככה זה. עוד אין סטארט אפ שיכול להעביר את ברלין הכבושה לאנגליה, את עזה לסעודיה, ואת ורשה לישראל.
אבל אני לא רוצה להפריע לאנשים המנהלים משא ומתן ומשרטטים מפות ונוסעים להיפגש במקומות רגועים כמו אוסלו, קמפ-דייוויד ומדריד. כשיודעים שאפשר להתעלם מהמציאות - הדרך פתוחה למשחקי מפות.
וכל אותו זמן, המציאות שרועה מדממת בשטח שלנו: יש ישראלים בעלי אזרחות בתוך הקו הירוק ובשטחים המוחזקים, יש ערבים בעלי אזרחות בשטחי הקו הירוק, יש ערבים ללא אזרחות אבל בשטחי ישראל (ירושלים), יש ערבים ללא אזרחות בגדה הכפופים למשטרה של הרשות הפלסטינית אבל לחוקים של ישראל, יש ערבים ללא אזרחות בעזה, הכפופים לשלטון החמאס ונצורים על ידי ישראל.
מי בוחר במצב הזה? כמעט אף אחד. אבל תחת מעטה האשלייה שהדרך הנוראה מובילה לפתרון ידוע מראש, אנחנו
עוצמים עיניים לרווחה ורואים רק את הפתרון שבכספת. זה הפתרון שכבר קהלת ידע כי מרגע שנהגה, כבר התפוגג.
אבל מי לא יודע שבעצם המציאות כבר כאן. ואם כן אולי בכל זאת הגיע הזמן לומר: אין עם מי לעשות שלום, כי אנחנו מדינה אחת עם אוכלוסיות מגוונות. חלקן יהודיות, חלקן חיות בדמוקרטיה. אז למה שלא נטפל במדינה האחת שלנו לפני שיקומו מתקוממים מבית וידרשו את חופש התנועה, חופש המסחר, חופש הנסיעה לחו"ל, בקצרה - דמוקרטיה.
אורה לב-רון, משוררת
לפנייה לכתב/ת 
