ג׳נין בארץ הפלאות

אם היה לי עדיין ספק כלשהו בקשר להצטרפות שלי לתיאטרון החופש, שג׳וליאנו מר חמיס הקים בג׳נין יחד עם ידידו זכריה זביידי, באה ההצגה אליס בארץ הפלאות, שג'וליאנו ביים עם שחקני בית הספר, כדי שאבין שזו היתה אחת ההחלטות המוצלחות בחיי.

• לצפייה בקטעים מההצגה
  
• הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet

   

  
  

מפני שנטלתי חלק ביצירת המחזה, אין זה ראוי שאכתוב ביקורת מקצועית עליו, אך אני חייב לומר שאני ממש גאה לקחת חלק בפרויקט כה מרתק, חתרני, מלא שמחת חיים ודינמי בניצוחו של מר חמיס. המשחק משובח ובו משולבים טקסטים פמיניסטים, רדיקלים ומצחיקים בו זמנית. המחזה שזור כולו בתעלולי קרקס המשולבים בקומדיה דה לארטה.

בקהל ביום שני ישבו ילדים מבתי ספר אזוריים, לצד פלסטינים מבוגרים, שבאו ליהנות מהצגה יומית. בקהל ישב גם העיתונאי גדעון לוי, שהגיע לבדוק את כיוון הרוח בג׳נין, ביחס למהפכת היסמין המצרית והתוניסאית.

מרגע הפתיחה ישב הקהל מרותק למחזה, שלא היה מבייש אף הפקה אירופית. יצורים חצי אנושיים תלויים מהתקרה, במה מסתובבת, מוסיקה חושנית מלווה בריקוד טנגו מדוייק, תלבושות מופלאות, עולם מלא סיכונים שבו שולטת המלכה האדומה ביד רמה. את המלכה משחקת מרים המדהימה, הזכורה לנו מסרטו של מוסטפה על היותה פלסטינית שחומת עור.

אודי אלוני, ג'וליאנו מר חמיס ומשתתפי ההצגה (צילום: מוסטפה סטיידי)

את אליס משחקת באטול בחינניות מרובה, כאשר היא מרחפת לה כמו פיטר פן בין שמים וארץ, בגלל מזימתו הזדונית משהו של החתול הנכלולי. הו, כמה שעולם הפלאות מוזר ומסוכן, ובכל זאת יודעת אליס שהעולם האחר, האמיתי כביכול, הוא עולם שבו מנסים להכריח אותה להתחתן בשידוך עם החנון השכונתי.

כדי שתוכל לבחור ולומר לארוסה ״אינני רוצה״, עליה לעבור את כל החוויות - מהחתול הפתיין ועד לכובען המשוגע, המתהלך ומעכז בעודו מארגן את משתה התה המפורסם ושובר הגבולות וכך היא מאתגרת את המסורת שגוזלת ממנה את חופש הבחירה. כל האקסטרווגנדה הזאת מתרחשת לא פחות מאשר בלב מחנה הפליטים ג׳נין.

מהפכת יסמין בג'נין?

כרגע זה מרגיש לי באופן סימבולי כמו ההכנה למהפכת היסמין של ג'נין, כי כמו שמוסטפה וחלק מהשחקנים אמרו לי: המהפך האנטי קולוניליסטי של העולם הערבי, צריך לעבור קודם כל דרך הדה-קולוניזציה מהדימוי האורינטליסטי של הערבי את עצמו.

מתוך ההצגה בג'נין (באדיבות תיאטרון החופש ג׳נין)

שאלתי את אחד השחקנים, שמשחק דמות ססגונית ומצחיקה במיוחד, מה עדיף: הנשק, או התיאטרון? והוא

ענה לי בחיוך עצוב: הוציאו לי חמישה כדורים מהגוף ואחד עדיין שם. אחותי נהרגה כשצבא הכיבוש בא לתפוס אותי בביתי ורגש האשמה והנקם אוכלים את נשמתי. "כרגע אני מאמין בתיאטרון. כי הוא עוזר לי ללמוד להתאבל ולסלוח, אולי אפילו לחייל שירה באחותי, אולי לעצמי, וכך להתרפא מהפצעים שפעורים עדיין בנשמתי", הוא אמר.

"התיאטרון לימד אותי שאמנות יכולה להיות חלק מהמאבק האמיתי נגד הכיבוש", הוא אמר לי,  "אבל לא צריך להיות תמימים, אם אינתיפאדת התרבות לא תצליח, אם הכיבוש לא יתרסק מרשעותו שלו. אז...", והוא לא גמר את המשפט. פעם הוא אמר לי, “אני תמיד אהיה חייל בצבא השחרור אם יהיה צורך. אך אני תמיד אעדיף להיות שחקן ואמן חופש מאשר לוחם חופש, אינשאללה".

בין ג'נין לחיפה

אחד הדברים המרתקים בסיפור של ג'וליאנו, שבהפרש של יומים אפשר היה לראות שני מחזות בערבית שהוא ביים. האחת אליס בג׳נין, והשנייה "העלמה והמוות" בחיפה. ההצגה בחיפה מאד פוליטית וריאליסטית, עם כמה ממיטב השחקנים הפלסטינים שחיים בישראל. בהצגה שעוסקת בפוסט טראומה של החברה הציליאנית אחרי הפאשיזם, הוציא ג'וליאנו מקלרה חורי, סאלח באקרי ועמר חלאחל, עוצמות שלא ניראו הרבה זמן במחוזותינו.

במקביל בג'נין, עם שחקנים מתחילים ממחנה הפליטים, הוא יצר חגיגה שהמחנה לא ראה מימיו. שתי ההצגות

האלו מעמידות את ג׳וליאנו כבמאי שלא מוותר על המחוייבות שלו לאמנות כהוא זה. כי דווקא דרך מתיחת הגבולות הפוליטיים והתרבותיים בעולם הפלסטיני משני צידי הגדר הוא מייצר שפה אמנותית שמעשירה את השיח האמנותי הפלסטיני.

 שיח שבעזרתו אולי נוכל לנפץ לרסיסים את החומה הפיזית והמנטלית שמנסה להפריד בין פלסטיני בחיפה לאחיו בג׳נין, שיח המאחד תרבות שכה רבים רוצים לראות בפיצולה.

כששאלתי את ג'וליאנו מה הוא למד מהניסיון הכפול בתוך גבולות ארבעים ושמונה ובג׳נין כבמאי של תיאטרון פלסטיני, הוא ענה: ״הקהל הפלסטיני מוכן לראות, לחוות ולשמוע טקסטים הרבה יותר נועזים ממה שהיוצרים הפלסטינים מוכנים או מעיזים להעניק לו. אבל עכשיו קם דור יוצרים חדש שלא מצנזר את עצמו, לא עושה חשבון - לא מול הכיבוש ולא מול המסורת הדכאנית הפנימית״.