חקוק באבן, חתוך בעץ

שֶׁאַף פַּעַם לֹא הִתְאִימָה,

כִּי לֹא יָכְלָה וְלֹא הִסְכִּימָה

לֶאֱכֹל מַה שֶּׁנָּתְנָה לָהּ אִמָּא.

דַּיְסָה שֶׁל תֶּרֶד, קְרִישׁ דָּגִים

סְרָטִים בַּטֶּלֶוִיזְיָה, עִתּוֹנִים

וְכָל מַה שֶּׁנִּרְאָה לָהּ לֹא טָעִים.

פֹּה נִטְמְנָה מִי שֶׁהָיְתָה לָרֹב אִשָּׁה כּוֹעֶסֶת,

כִּי הִתְוַכְּחָה עִם הַחַיִּים וְהַמֵּתִים שִׁשִּׁים שָׁנָה,

בָּהֶן חִבּוּק חִבָּה, צִחְקוּק שִׂמְחָה וְזִיק שֶׁל חֶסֶד

קִבְּלָה הַרְבֵּה וּקְצַת נָתְנָה.

בְּגִיל שָׁלֹש סֵרְבָה לַחִיּוּכִים הַמְשֻׁתָּפִים אֶל הַצַּלָּם,

הֵקִימָה מֶרֶד בַּמּוֹרֶה הַלֹּא-צוֹדֵק בְּכִתָּה חֵית.

מֵאָז הִיא רָבָה, מִתְפַּיֶּסֶת וְשׁוּב רָבָה עִם כֻּלָּם.

וְאִם הִתְפַּרְסְמָה בָּעִתּוֹנִים, וְאִם הִתְפַּרְנְסָה מֵהוֹרָאָה -

מֵעֵבֶר לִנְהַר הַחִפָּזוֹן הַזֶּה, בְּצַד הַלֵּבָב פְּנִימָה

גָּדָה נִכְלֶמֶת צָרָה אֶת צְלוֹחִית שִׁירָהּ.

אִם נַאֲמִין לְעֶזְרָא פָּאוּנְד. לְפִי דְּבָרָיו

מֶטָאפוֹרָה אַחַת מֻצְלַחַת מַסְפִּיקָה

כְּדֵי שֶׁחַיֵּי הַמְשׁוֹרֵר יִזְכּוּ לְהַצְדָּקָה.

בְּהַשָּׁקַת סְפָרֶיהָ הִיא עָלְתָה עֲלֵי בָּמָה

וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּנְגִינָה לֹא הִצְטַיְּנָה כָּל כָּךְ

נִגְּנָה בַּחֲלִילִית סְוִיטוֹת שֶׁל בָּאךְ.

כִּי אִם כְּמוֹתוֹ הָיְתָה מוֹרָה, וְכָל מַה שֶּׁהֵבִיאָה

לָעוֹלָם וּלְבֵית הַסֵּפֶר תִּקְּנָה בְּעֵט אָדֹם.

אֶת תְּמִימוּתָהּ הָעַקְשָׁנִית, אֶת הַחֲלוֹם

הַמְרַפְרֵף לְהִשְׁתַּתֵּף עִם הַבּוֹרֵא בְּשַׁעֲשׁוּעָיו.

השירים והעבודות המובאים כאן, נלקחו מתוך ספר קטן, שמהווה ביטוי לידידות ארוכה בין שתי אמניות ירושלמיות. הפסלת והגרפיקאית, חנה פּייזר בן-דוִד, נולדה בדנציג ועלתה לארץ ב-1940. היא למדה גרפיקה

באקדמיה לאמנות בצלאל ופיסול בבית-הספר לאמנות בסטוקהולם. השתתפה בתערוכות רבות בישראל ובחו"ל. חמוטל בר-יוסף היא משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות. זהו ספר שיריה ה-.11 זכתה בפרס אקו"ם, פרס האישה היוצרת, פרס קרן תל-אביב ופרס ברנר. "אֶפִּיטָף" (יוונית: על הקבר) הוא שיר הספד חרוט על מצבה. אפיטפים היו נהוגים בעולם הקלאסי, הנוצרי והיהודי. רוב האפיטפים בספר הזה הם בעלי אופי הומוריסטי.