אין דתיים נורמלים (על המסך)
כולם רוצים להביא למסך את "האחר", ולהראות שבעצם הוא לא אחר בכלל. מרוב כוונות טובות - נשארים הצופים עם אותן הקלישאות, הסטריאוטיפים והחרדות. צפיתם לאחרונה בגיבור דתי עם חוש הומור, ומקצוע שאינו קשור בהיותו דתי?
אי בזה, במסדרונות של אחת הזכייניות של ערוץ 2, כבר מסתובב הגאון התורן הבא, ולופת בידו את התסריט: זו תהיה, כך הוא משוכנע, הדרמה שתשבור את שיאי הצפייה של "מרחק נגיעה".
זו תהיה יצירת מופת על המתח הבלתי נסבל בין החיים החרדיים, או הסרוגים, לבין מנעמי הסקס, השרצים והאמנות התל-אביביים.
עוד לא עשיתם לנו לייק בפייסבוק? כנסו לעמוד של ynet
יהיה בה הכל: משפחה מתפרקת עקב חזרה בתשובה או בשאלה (תלוי מה יאשרו במחלקת התוכן). גברים שנשמתם נקרעת בין הישיבה לישיבה בפאב, נשים שהשעון הביולוגי שלהן משמיע קולות של תפילה, גברים בזקנים מודבקים היטב, כל כך טוב - שלא תשימו לב שהם מודבקים, מאיימים ונאנחים ומגלגלים עיניים לשמיים. והתנחלויות, ובני ברק, וחיילים גיבורים בכיפה. והכל ייעשה בדיוק כמו שהזכיינית אוהבת, בתמיכתה הנדיבה כל כך של קרן אבי-חי, שמממנת פרויקטים כאלה כדי להביא אל המסך את ה"אחר", ולהראות שהוא לא כל כך אחר, אלא בן אדם ממש כמונו.
תמיד אותו הסטריאוטיפ
לו הייתי פוגשת את התסריטאי ההוא במסדרון ההוא, הייתי מבקשת לומר לו: קודם כל, תירגע. נדמה שיש כבר אינפלציה של
דעה
"סימני שאלה" לנצח
רחלי מלק-בודה
מי שחזר בשאלה, לעולם לא יהיה חילוני אמיתי - הוא יגלה בורות בניואנסים של שיחות אגביות, יחוש חוסר נעימות מול מיניות מתפרצת או יגלה אי-נוחות כשיתבקש לשים כיפה. כי אנו הדתל"שים, יצאנו מהדת - אבל היא לא ממש יצאה מאיתנו
דרמות ישראליות נורא מקוריות, שעוסקות כולן במתח בין החיים כחילוני לבין הקיום כאדם מאמין, ואתה יודע מה? מרוב ייצוגים של ה"אחר", בסך הכל נולדו על המסך שלנו שיחזורים של סטריאוטיפים שמייצגים, במקרה הטוב, את חרדתו התהומית של החילוני מפני אותו "אחר", שנגרר אל המסך כדי להפיס את החרדה.
והייתי שואלת את התסריטאי הזה: האם ראית אי פעם - ב"סימני שאלה" או ב"חיים אחרים", ב"סרוגים" או ב"לתפוס את השמיים", ב"מעורב ירושלמי" או ב"פרשת השבוע" – דמות של אדם חרדי או אורתודוקסי עם חוש הומור מלבב? עם תחביבים של ממש? עם דעות משלו בענייני החזרה בתשובה / בשאלה, שיהיו קצת, אפעס, מקוריות? עם מקצוע שאינו קשור בהיותו איש דתי (למעט שמואל ברמן, אביה של רוח'לה מ"מרחק נגיעה" שמנהל מסעדה – כולם עובדים בלהיות דתיים), ועם יחסי משפחה שחורגים במעט מן הדפוס של "הבן התפקר, נשב עליו שבעה"?
לא, לא ראית – ולא ראינו. מה שכן ראינו, הוא תפיסה חד-מימדית של הקיום האמוני, שכל סטייה קלה ממנו הופכת מיד לקונפליקט רווי יצרים קשים ורעים. מבטיה של האישה שנותרה בעולם החרדי, מאיימים לשרוף את עצם ישותו של דן שפירא המתפקר ב"סימני שאלה", וכל החברה בה הוא חי קמה עליו כדי לסקול אותו בשקיות מים.
תמצית השבר בעיניי התסריטאי
כשעוז זהבי מתפקר קצת ב"חיים אחרים", ההבדל בין החרדים לסרוגים מתברר מיד – האחרונים לא מאיימים, אלא מפגינים בהלה קבוצתית.
לתפוס את הרייטינג
בפרק הבא של סרוגים
אסף וול
מאז "מרחק נגיעה" יודעים כולם: טלנובלות על דוסים זה אחלה רייטינג, אבל מה באמת אותנטי ומה קיים רק במוחות הכותבים? אסף וול עם תסריט לפרק הזוי במיוחד על ה"ביצה הירושלמית"
בדיוק אותה בהלה חסרת מחשבה שהיא החוט המקשר בין עלילות "סרוגים": הערך העליון של כו-לם, ולא חשוב מאיזה זרם אמוני, היא לשמר את הזרם האמוני, ויהי מה.
החרדים בכל הסדרות שהוזכרו לעיל, פשוט אלימים יותר. "סרוגים" היתה אמור לשנות גם את הסטריאוטיפים האלה, ובעונה הראשונה שלה אכן נעשתה עבודה תסריטאית הגונה, שעיקרה בהבאת מגוון של דעות ודמויות אל המסך. בעונה השנייה כולם התיישרו פתאום לפי תכתיבי-על, והפכו לעבדים של אמונתם: זוג שנישא לפני שלושה חודשים וכבר מצוי בטיפולי פוריות? ברור, הכי חשוב להם זה פרו ורבו. עלמה מבוגרת שרווקותה היא איום כה גדול, עד כי היא נאלצת לצאת לדייטים עם הומוסקסואל לא ממומש? ברור, אצל אלה – סרוגים או חרדים, מה זה משנה – הכי חשוב להתחתן צעירים בגלל בעיות היצר שלהם, ובשלב מסוים בחיים כבר לא חשוב עם מי.
ומה לא ראינו? חיים נורמלים של דמויות שהן קודם כל בני אדם, ורק אחר כך עובדי אלוהים. קיום בתוך חברה שאמנם זרה לחילוני, אבל גם לה יש הזכות להיות מיוצגת מתוך עצמה, ולא רק על רקע המתחים המתרגשים ובאים עליה מבחוץ. לא ראינו את תהליכי החזרה משם לכאן ולהיפך, כתהליכים נפשיים עמוקים וקשים, אלא כאוסף של קלישאות. פאות נגזרות וביתוק בתולין, שכרות ראשונה בפאב, והחירות לחשוב שנשים הן "כוסיות". בזה התמצה השבר העמוק בין אדם לאלוהיו.
סימני שאלה אחרים
גם גילוי האל ב"לתפוס את השמיים", כרוך מיד בגילוי כל השסעים הארכיטיפים של החברה הישראלית (ברור שחוזר בתשובה יאמץ גם את קדושת האדמה הכבושה). האם אפשר אחרת?
התשובה היא שאפשר, כל עוד התסריטים מצויים עדיין ביד הלופתת אותם בתקווה. אבל כשאלה מגיעים לאדוני התוכן, מיד עולה שאלת הרייטינג: רגע, ואם נראה על המסך חיים של משפחה חרדית כשהיא לעצמה, האם יהיו מספיק צופים שיתחברו לזה? ואם הדמויות שלנו יסתובבו עם כיפה, לא צריך לראות אותם מרקדים בישיבה בפראות של פגאנים, כדי ליצור את המתח הנכון בין זה לבין העידון של המחול המודרני? ואם בחור רוסי חילוני מתאהב בבני-ברקית, יש בכלל אפשרות לשינוי בשתי הדמויות – ולא לקונפליקט חזיתי שייגמר ברע?
אלו השאלות שצריכות להטריד את מנהלי התוכן כשאופציות גילוי "האחר" על המסך כבר מוצו, ולא בהצלחה גדולה. ומעל לכל, צריכה להטריד אותם השאלה, איך הופכים את הדרמה החילונית-דתית הבאה למשהו מעודן, מתוחכם ורב-מימדי יותר מפעולה אידיאולוגית ב"צופים" או ב"בני עקיבא". אתם יודעים, גם ב"בני עקיבא" יש פעולות כאלו, בדיוק כמו אצל החילונים.
לפנייה לכתב/ת 
"סימני שאלה". הכל צפוי והרשות נתונה
צילום: ינאי יחיאל
מומלצים
