להתראות פלורליזם, שלום איראן
קל לפטור בלעג הצעות חוק טיפשיות כמו זו של ח"כ פיניאן, המבקש לחייב את הרדיו להשמיע מוזיקה בעלת תכנים יהודיים. הבעיה היא שהוא לא היחיד בכנסת שמאמין בכפייה תרבותית
הטפשות כשלעצמה לרוב לא מזיקה לציבור, אבל כשהיא חוברת לכוח פוליטי, צריך להתחיל להיזהר. אפשר בקלות להתעלם מהצעת החוק האווילית של ח"כ ציון פיניאן (ליכוד) שתחייב את כל תחנות הרדיו בישראל לשדר מוזיקה "בעלת תכנים וטקסטים יהודיים" בהיקף של 20 אחוזים מכלל השירים.
הבעיה היא שח"כ פיניאן לא לבדו. יש בכנסת הנוכחית צבר לא קטן של אנשים, שהקשר בינם לבין התרבות הישראלית המתהווה הוא קשר של כוח, כפיה ואמונה בצורך להפיץ את האורתודוכסיה בכל דרך אפשרית. אם לא נחשוף את האיוולת במערומיה, עוד ייתכן שנקום כל בוקר לצלילי "מי שמאמין לא מפחד".
תחילה, לרציונל של ח"כ פיניאן. עַם שאינו משמר את תרבותו, אוי ואבוי לו. אבל העם היושב בציון הרי כבר פיתח לעצמו, מתוך התכנים והטקסטים היהודיים שלו, שפה חדשה ונפלאה ובה שירים נאים לרוב, ואף אחד מהם לא נולד כתוצאה ממעשה חקיקה כלשהו.
מוזיקה ושירה פופולרית צומחים כאן בכמויות מרשימות מתוך תהליכים דמוגרפיים וחברתיים טבעיים, בזיקה ובהתכתבות עם מה שנעשה בעולם - וכך רוב העם הזה רוצה לשמר ולפתח את תרבותו, ולא זכור לי שהעם או חלקים ניכרים הימנו היו זקוקים אי פעם לתיווכו של ח"כ פיניאן, קומיסר אורתודוכסי חדש, כדי להגיד להם איך לצמוח.
בנאי. על כל שיר ישן, יושמע שיר שלו מהגלגול הזה? (צילום: דנה קופל)
אבל יש עוד רציונל. בשנים האחרונות אופנת המוזיקה היהודית תפסה תאוצה, ולכן כעת יש לעגן את התאוצה הזאת באקט פרלמנטרי שלא יהיה "כפיה" כפי שמובהר, אלא "עידוד" להרבות במוזיקה יהודית.
אקדים ואומר שכמה מההתרחשויות בשדה המוזיקה היהודית הן התפתחות מפעימה של קשר מחודש בין המקורות ושפת המקורות לבין לחנים עכשוויים, וזו תופעה מעניינת מאין כמוה בתרבות הישראלית. לא מעט מן השירים הפופולריים שנולדו ליוצרים כקובי אוז, שולי רנד, עובדיה חממה, אביתר בנאי בגלגולו החדש, אהוד בנאי ואחרים, אהובים עלי מאוד והגיעו אל האוזן הציבורית בעיקר דרך השמעות מרובות ברדיו, שעורכיו בתחנות השונות מודעים היטב לטרנדים המנשבים בציבור וגם לאיכויות שהוא מבקש לצרוך.
יצירות של גברים מושרות בפי גברים
לא הכל איכותי. יש המון תוצרי לוואי פסבדו-יהודיים, סינתטיים וממוסחרים, שנציגיהם המובהק הוא כמובן "מי שמאמין לא מפחד" של אייל גולן. גם זה, וגם דברי הבל אחרים, מושמעים ברדיו לעייפה. הם לא זקוקים להגנת המחוקק, אלא להבנת העורכים המוזיקליים שיוצרים את התמהילים המרתקים של הישראליות, ואלה תמהילים שמשתנים כל הזמן ומנהלים מקצת משיח הזהות המקומית: מי אנחנו, יצורים תאבי פופ מסונתז או מזרחיות מיופיפת? אליטיסטים חובבי שירי-משוררים או פרובינציאלים שנמנעים לגמרי מזמר עברי כלשהו ואוזנם כרויה רק לעולם הגדול?
התשובה היא, כמובן, שאנחנו קצת מכל דבר, בתנאי שהדבר מתפתח באופן טבעי והדרגתי - ולא בכפיה. ברגע שתוקם ועדה שתפקח על תוכן השידורים (כך רוצה ח"כ פיניאן), ברגע שקומיסארים יכתיבו תכנים דתיים לתוכניות רדיו, ברגע שאחרי "רוצה בנות" ו"אפטר בסדינים" תחויב האוזן העברית לשמוע את "שוועת עניים" של אוז - כי צריך עשרים-אחוז-יהדות ואם לא, הוועדה כבר תראה לעורכים את נחת זרועה - ברגע הזה אפשר יהיה להיפרד מן הרדיו הפלורליסטי, הרב-תרבותי והרב-ערוצי שלנו וליישר קן עם ערוץ 7 ואלף התחנות החרדיות הפיראטיות. ברגע הזה אפשר יהיה גם לנפנף מעלינו והלאה את רעיון השוויון המעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, באשר ההשמעות שייכפו על הרדיו הן ברובן המכריע יצירות של גברים שמושרות בפי גברים.
עד כה, ריבוי ההשמעות של המוזיקה היהודית נענה יפה ל"דרכיה דרכי נועם". בכנסת הנוכחית יושבים יותר מדי אנשים שזמנם וכספי המסים שלנו מוקדשים להגדרה חדשה של מהות היהדות, וההגדרה הזאת נסחפת במהירות עצומה אל הכוחניות של האורתודוכסיה החרדית.
"לצד תרבות המערב יש מקום לשירים מבית אבא", מתנחמד לו ח"כ פיניאן, אבל בבית אבא שלו ואבא שלי כאחד הושמעו בצד יצירות יהודיות-דתיות גם דברים אחרים ששאבו מרוח המקום והזמן, ואת
בחירותינו התרבותיות נטלנו מתמהיל רצוני ונעדר-כפיה, בלי ועדות ופיקוח, בלי עינו הפקוחה של המחוקק.
רק כך נוצר הריבוי המרהיב של המוזיקה הפופולרית העברית: כל כפיה, כל אילוץ מגבוה, יכולים רק לפגוע ברבגוניות, עד שהכל יישמע כאילו גם המוזיקה היהודית ותכניה נכתבים בידי ועדה מפקחת. אם ח"כ פיניאן ישכנע את עמיתיו לתמוך בהצעת החוק שלו, זו תהיה רק ההתחלה. גם קולנוע "יהודי" ומחזאות "בעלת תכנים יהודיים" יש לעודד, אמר המחוקק החרוץ. בוקר טוב, איראן? עדיין לא: אבל כשנגיע לשם, נדע מי התחיל לסמן את הדרך.
