ירדתי 53 קילו, ועוד לא סיימתי את המאבק
לא הצלחתי לרדת במשקל וגם לא התחשק לי. הייתי שלמה עם עצמי ומלאת ביטחון, אבל הסביבה לא ממש קיבלה את זה. מתישהו הבנתי שככה המקום הזה מתנהל, ואם אני רוצה להתאים את עצמי, אני צריכה לעשות שינוי
רוב חיי, 25 שנה ליתר דיוק, הייתי ילדה שמנה, נערה ובחורה שמנה. הזיכרון הראשון שלי לגבי הנושא הוא מגן תת חובה, כשילד אחד קרא לי "שמנטוזה" ונורא נעלבתי. איך מילה אחת שנאמרת לילד יכולה לשנות את כל התפישה שלו...
מאותו רגע מתחיל סיפור חיי השמנים. ילדים שלועגים ולא רוצים להיות חברים שלי, צוחקים עליי ברחוב ולא משתפים אותי במשחקים, בנים לא מתעניינים בי וההורים לוחצים לסתום את הפה. ואני יושבת מהצד ורואה את כל החברות עוברות חוויות ראשוניות יפות של אהבה וחיזור, ורק לי זה לא קורה.
אני ממשיכה לצבא וצריכה מידה מיוחדת, טסים לטיול לדרום אמריקה ולא נכנסת למושב המטוס, לא יכולה לעשות אטרקציות ספורטיביות. במכללה אני נדחסת לתוך כסא הסטודנטים, פשוט לא יכולה ליהנות.
הסטטוס "שמנה" עיצב את האופי שלי, בנה אותי ועשה אותי למי שאני. יש כאלו שיגידו שהמאבק באוכל הוא מלחמה יומיומית, אבל הם שוכחים שישנה מלחמה נוספת, והיא חברתית. צריך להילחם בסטיגמות, במבטים, בלחשושים, בהערות ובעצמך כדי לא ליפול.
תמיד הייתי הילדה השמנה והחמודה, החברה הטובה עם לב הזהב, הילדה המאוד יפה שרק צריכה לרדת קצת במשקל. אוי, כמה שנאתי את המשפט הזה: "יש לך פנים כל כך יפות, אם רק היית עושה קצת דיאטה כל הבנים היו רודפים אחרייך". אני אכלתי את זה כמו שאהבתי לאכול עוגות, וחשבתי לעצמי שזה נכון, שאני צריכה לרדת במשקל כדי להיות נורמטיבית.
בשלב כלשהו התעצבנתי, כי לא הצלחתי לרדת במשקל וגם לא התחשק לי לרדת. אהבתי את מה שראיתי בראי והייתי שלמה עם עצמי ומלאת ביטחון, אבל הסביבה לא ממש קיבלה את זה. איך ייתכן שבחורה שמנה אוהבת את עצמה, כשאף אחד מסביבה לא מרגיש ככה? התחלתי לפתח ידידויות עם בנים בתיכון שיכלו להוביל לאיזושהי אהבת נעורים, אבל מובן שמבחינתם זה לא בא בחשבון, כי איך הם יסבירו את החברה השמנה לחברים?
לא האמנתי שאגיע למצב של סיכון בריאותי
חברות שלי היו מחוזרות מכל עבר וגם על זה התעצבנתי, מה יש להן שלי אין חוץ מכמה קילוגרמים פחות? האם החברה שלנו באמת כל כך רדודה ושטחית שהיא לא מוכנה לקבל בן אדם רק כי הוא אוהב לאכול? אז אני אוהבת עוגות, מה הפשע בזה? לא רצחתי, הרגתי, התעללתי או גנבתי, רק אכלתי!
הזעם הזה הוציא אותי למאבק להוכיח לכולם שהם טיפשים ושהם עוד יצטערו על הרגע שלא נתנו לי הזדמנות רק בגלל המשקל שלי, כי אני זאת שתצחק אחרונה. התחלתי לאכול בלי לדפוק חשבון, לא היה לי אכפת, את כל הכעס פרקתי באכילה. תפחתי בעוד עשרה קילוגרמים, אחר כך עוד 15, ואחרי זה כבר איבדתי ספירה.
עוד מבט
הבנתי שאם אחכה עד שארזה, לא יהיו לי יחסים
דפנה הוכמן
אם יש גבר שבוחר להיות איתך, לאהוב את כולך, חרף העובדה שאת שמנה, אל תקלקלי לו את זה. אל תגידי לו משפטים בנוסח "איך השמנתי", "שום דבר לא עולה עליי", "אני לא הולכת לים". כי ברגע שאת מכניסה את עצמך לנישה הזאת, בה את מפחיתה מערכך, הוא עלול לקבל רעיונות
לאחר החזרה מהטיול בדרום אמריקה, התסכול היה כה גדול שירדתי לפתע בלי לשים לב 17 קילו. כולם חשבו שהורדתי כמה קילוגרמים בודדים, אבל בשבילי זו היתה הפעם הראשונה שירדתי כמות מאסיבית כזו. זה היה הרגע בו הבנתי שאני לא יכולה לחזור לאחור, וחייבת לנסות ולהמשיך.
המשפחה וחברה הכי טובה שלי היו מדרבנים אותי, "נו, עוד חמישה קילו ואת תראי נהדר, עוד שבעה קילו ותראי איזה שינוי זה יהיה", ומשם התחלתי להתקדם. זה היה תהליך מתסכל שלקח כשנתיים. הייתי יורדת עשרה קילו בלי שאף אחד היה שם לב. היו רגעים ששאלתי את עצמי למה אני עושה את כל זה, הרי לא שמים לזה לב.
להיכנס לחנות בגדים בלי לקבל מבט מזלזל מהמוכרת
אבל, רציתי שהחברה תקבל אותי ואולי סוף סוף אמצא אהבה. כן, זו סיבה שטחית ורדודה, וזו לא אמורה להיות המטרה, אבל זה היה המוטיב שדירבן אותי להמשיך. לעולם לא אשכח את היום בו הלכתי ברחוב ועבר לידי בחור, והוא לא המשיך ללכת כאילו אני אוויר, הוא ממש הישיר מבט לכיווני, חשבתי שאני בעננים.
לאחר מכן, הגיע שלב בו יכולתי לקנות בעוד חנויות חוץ מ"מתאים לי". באמת הצלחתי להיכנס לחנות יחד עם חברה ולמדוד איתה בגדים, יחד! ללבוש את אותה חולצה, ולא לקבל מבט מלגלג מהמוכרת שאומר, נו באמת איך היא חשבה שהיא תמצא פה משהו לעצמה? אני לא מאמינה, אני נורמלית!
היום, אחרי ירידה של 53 קילו, עוד לא סיימתי את המאבק, אבל עברתי את רובו. הבנתי שהעולם הזה הוא בהחלט רדוד, וזה נורא ששופטים אדם לפי המראה החיצוני ולא נותנים לו הזדמנות בגלל תאוותו לאוכל. אבל ככה המקום הזה מתנהל, ואם אני רוצה להתאים את עצמי, אני צריכה לעשות שינוי.
אני רוצה לצעוק בקולי קולות לכל אותם אנשים שמנים, שאין עליהם ואם אתם רוצים לרדת, זה תלוי באמת בכם. רק שימו לב לא להקשיב יותר מדי לכל אלו שרוצים "לעזור ולייעץ". לכו בדרך שלכם, ואם באמת תרצו את זה תצליחו להשיג זאת ללא בעיה. זה מגיע מפיה של מישהי שתמיד אמרה "יופי שהם הצליחו, זה לא אומר שגם אני אצליח".
ועכשיו, כשאני הרבה יותר רזה, מה אתם חושבים, מצאתי אהבה?
מצאתי אהבה נכזבת וכואבת, אבל זה כבר לפעם אחרת, כנראה.
לפנייה לכתב/ת 
למה רק רזה נחשב ליפה?
צילום: shutterstock
מומלצים
