איך אוכל לדעת אם הוא הגבר המתאים לי?
אני היחידה שלא נראה לה הגיוני שבילוי מסתכם בבהייה בטלוויזיה? כל בילוי, כבר כמה וכמה פעמים. שלא לדבר על כך שאנחנו כבר מעבירים שבת בקריאת עיתונים וקריאת ספרים
למה אני חייבת להישאר עם מי שמעוניין בי? אף אחד לא איתי כי הוא עושה לי טובה, אנשים רוצים לצאת איתי כי טוב להם בחברתי, כי כיף להם, כי הם רוצים אותי בקרבתם. אבל למה אני כל הזמן זאת שנגררת-נשאבת לתוך קשר? למה אף פעם אני לא הצד שבוחר?
טוב, אי אפשר לומר שזה 100% גרירה, הרי בפגישות הראשונות רציתי מאוד שיסתכל לכיוון שלי, שירצה אותי שאעניין אותו. אז מה קרה פה בעצם? אני היחידה שלא נראה לה הגיוני שבילוי מסתכם בבהייה בטלוויזיה? כל בילוי, כבר כמה וכמה פעמים. שלא לדבר על כך שאנחנו כבר מעבירים שבת בקריאת עיתונים וקריאת ספרים.
איזה מין דבר זה? עוד לא קרה לי שאדם המזמין אותי אליו לא טורח בכלל בארוחה, בסרט, באיזושהי התנהגות של לצאת מגדר הרגיל.
אני מבינה שגם לי יש צד פה, שנתתי למצב להתגלגל לאן שהתגלגל. השאלה היא אם מפה ואילך יש לי לאן לקחת את הדברים. האם עכשיו, אחרי שהייתי אצלו בבילויים ביתיים, אני יכולה לכוון את הבילויים שלנו לבתי קפה?
לא רוצה להגיע למצב שאני היוזמת והמארגנת היחידה
אני רוצה שהוא יחשוב לאן לקחת אותי, אני רוצה שהוא ישקיע בקשר ובי, אני רוצה שאני, הקשר, אנחנו, יהיה חשוב לו מאוד, שהוא ישקיע מאמצים ומחשבה מה לעשות ולאן ללכת ומה יגרום לנו כיף. אני לא רוצה להגיע למצב שאני היוזמת והמארגנת היחידה בקשר.
כבר באתי ואמרתי לו שאני מרגישה שהוא לא מספיק יוזם, אני יודעת שאני חשובה לו. אז למה הוא לא יוזם, כפי שביקשתי ממנו? נכון שהוא הציע שניסע לסופשבוע, זה לא הסתדר, סירבתי, אבל העליתי הצעה שנעשה טיול. ומה הוא עשה עם ההצעה הזאת? כלום.
כל העצלנות הזאת שלו, לרבוץ בבית, לאכול מתוק, חוסר היוזמה שלו, ולפעמים נראה לי שהוא קצת מתנשא. אז מה אני עושה איתו, לעזאזל? למה אני נשארת אם כבר כמה פעמים, כשהייתי אצלו, הרגשתי לבד ואמרתי לעצמי, אלינור, את חייבת להעיף אותו?
ובכן, כנראה שבראש ובראשונה מה שעושה לי את זה זו העובדה שהוא מעוניין בי. אני חייבת לציין שיש לו טעם טוב. גם יכול להיות שעוד מסתובבת ההילה הראשונית שהיתה סביבו, בפגישות הראשונות בינינו. הוא ריתק אותי, הסיפורים המשעשעים שלו, ההערות שניתנו בתזמון המדוייק, כל מילה שהוציא מפיו הצחיקה אותי.
מעולם לא יצאתי עם בחור מצחיק, מעולם לא יצאתי עם בחור שנון, מעולם לא יצאתי עם בחור בעל היגיון כפי שהוא ניחן בו ומעולם לא יצאתי עם בחור חכם, כפי שניתן לומר עליו.
אבל לפעמים אני מרגישה שאני בחברתו של מתבגר, עושה מה שבראש שלו. הוא רוצה לראות טלוויזיה, אז הוא יראה טלוויזיה וגם יבחר את התוכנית האהובה עליו, מבלי להתחשב בדעתי. הוא ירצה לקרוא ספר, הוא יקרא ספר ולא מעניין אותו שהוא שאל אותי אם אני רוצה לקפוץ אליו ואסף אותי מהבית. הוא הרי בשלו, הוא רוצה לקרוא ספר.
את המצעים הוא לא מחליף, את הדירה הוא לא מנקה, הוא גם לא מבשל שום דבר חוץ מחביתה. את הכביסה הוא לוקח לאמא.
אני לא המושיעה של אף אחד, בטח לא שלו
אבל האם על דברים אלו צריך לנטוש גבר? האם בהתנהגותו זו שלו הוא לא יוכל להתקיים, ימות מרעב ויהיה בודד כל חייו? נראה שממש לא. אם הוא הגיע לגיל 30 עם עצמו, נראה שגם את שארית חייו הוא יוכל להעביר באיזשהי דרך, איתי או בלעדיי, אני לא המושיעה של אף אחד, בטח לא שלו.
אז, מה החלטתי? לקחת את עצתו ולזרום? או לקחת אחריות על חיי, להניחם על המסלול המואץ - יומולדת הבא זה כבר 30, זה לא צחוק - ולהתכוונן על הבחור הבא, אחד בינוני, שמשקיע בבחורה, יודע לפנק, להרעיף אהבה, לומר כשטוב לו וכשהוא מרגיש שמצא את אהבת חייו?
אבל גם בסרט הזה הייתי. כן כן, הצעת נישואים בתוך שלושה חודשים, מעבר למגורים משותפים בתוך חודשיים, מפגש עם ההורים בתוך חודש. לכאורה, אני על המסלול המואץ לאהבת חיי, בעל, ילדים ושגרה מתוקה מאין כמוה. אבל בפועל, אני רווקה בת 29 שגרה לבד ברמת גן, משתקמת מקשר בן שנה שהיה "אמור" להסתיים בחתונה.
רוצים לזכות באוטו? השתתפו בתחרות הנהג החסכוני בפייסבוק שלנו >>
