מוזיקה ברשת - ירידה בהורדות, עלייה בהאזנה
משהו מעניין קורה למוזיקה ברשת: לפי מחקר חדש, המניע למהפכת שיתוף הקבצים כמעט נעלם מאתרי ההורדה. במקום, מעדיפים הגולשים להאזין למוזיקה באתרים דוגמת יוטיוב, מהם גם האמנים וחברות המוסיקה יכולים להרוויח
<< נחשף הטאצ'פד - מחשב הלוח החדש של HP
פרוטוקול שיתוף הקבצים ביטורנט אחראי לכ-18% מכלל תעבורת האינטרנט. מה התכנים הפופולריים ביותר בו? מחקר שערכה חברת Envisional עבור אולפני אן.בי.סי יוניברסל (PDF להורדה) בחן את עשרת אלפים הקבצים הפופולריים ביותר ב-PublicBT, שרת תיאום שיתוף הקבצים (טראקר) הגדול ביותר של ביטורנט. החמישיה הפותחת: 35.8% מהקבצים היו פורנוגרפיה, 35.2% סרטים שאינם פורנו, 14.5% תוכניות טלווויזיה, 6.7% משחקי מחשב וקונסולות ו-4.2% תוכנות. גם לכם חסר פה משהו? מוזיקה, זה מה שחסר.
מוזיקה היתה המניע למהפכת שיתוף הקבצים. נער הפוסטר שלה היה שון פאנינג, שהשיק את תוכנת נאפסטר ב-1999, וסגר אותה ב-2001 אחרי שהפסיד בבית המשפט בתביעה של איגוד חברות התקליטים האמריקאי RIAA ומספר חברות תקליטים. סגירתה של נאפסטר הבהירה לאומת האינטרנט שאי אפשר לסמוך על שירות שיתוף קבצים פיראטי שמסתמך על שרת מרכזי. האבולוציה הביאה עוד פרוטוקולים ותוכנות רבים, ובהם גנוטלה, פרינט, אידונקי, פאסטטראק, קאזאה, אימיול, מורפיאוס, ליימווייר, שיירזה וכאמור, ביטורנט.
עם התרחבות הפס, התווספו לשיתוף קבצי המוזיקה גם שיתוף קבצי וידאו – טלוויזיה וקולנוע. פלטפורמות המוזיקה המשיכו להתרחב ולהתפתח: אתרי סרטונים כמו יוטיוב, עמודים רשמיים של להקות ברשת החברתית מייספייס, חנויות מוזיקה מקוונות של אמנים עצמאיים כמו באנדקאמפ, פלטפורמות הפצה מקוונות כמו סאונדקלאוד, אתרי אחסון קבצים כמו ראפידשייר, שירותי סטרימינג כמו ספוטיפיי, חנויות מקוונות למכירת מוזיקה כמו אייטיונז ושירותים משולבים להשמעה בתשלום חודשי קבוע ולמכירה של מוזיקה כמו נאפסטר 2.0, שהקשר היחיד שלה לנאפסטר הוא שם המותג והלוגו שנרכשו במכירת החיסול.
פיראטים באישור חברות המוזיקה
בלוג המוזיקה Virtual Music.TV פרסם החודש טבלה מאירת עיניים, שמציגה את שוק ההאזנה וההורדה מבוססי ווב של מוזיקה בארה"ב ב-2010 לפי נתונים של חברת המחקר Compete (שאינם מדוייקים לגמרי, ולא כוללים שירותים לא מבוססי ווב, למשל שירים שנרכשו באייטיונז). מבין 32 שירותים שרשמו למעלה מ-100 אלף ביקורים בחודש, הגדול ביותר הוא יוטיוב, עם כ-380 מיליון ביקורים בדצמבר 2010 (אם כי שיטת החישוב מפוקפקת: 31% מהתוכן באתר הוא מוזיקה, וההנחה הבלתי מבוססת היא שגם 31% מהביקורים הם בתכנים המוזיקליים). אחריו באים פנדורה עם 60 מיליון ביקורים, playlist.com עם 17.8 מיליון ביקורים, גרובשארק עם 10.6 מיליון ביקורים ולאסט אף.אם עם 9.7 מיליון ביקורים. עשרת השירותים הגדולים ביותר, שאחראים על 96% מהכניסות בדצמבר ל-32 השירותים שנסקרו, רשמו ב-2010 עליה של בין 16% ל-236%.
בניגוד להפצה ברשתות שיתוף קבצים, העלאה פיראטית של שירים ליוטיוב יכולה להכניס כסף לחברות המוזיקה ולמוזיקאים. תוכנית Content ID מאפשרת לבעלי זכויות (על מוזיקה ועל וידאו) לאתר תכנים שלהם שהועלו פיראטית על ידי משתמשים. הם יכולים לבקש להסירם, אבל אפשרות נוספת היא להשאירם באוויר ולקבל נתח מההכנסות מהפרסום על גבי התכנים הללו. כך, כשמשתמש העלה לאתר את "Not Afraid" של אמינם, גוגל הריצה עליו פרסומות לרכישת השיר והרינגטון, וחלקו את ההכנסות מהפרסום עם בעלי הזכויות. לפי כתבה של הניו יורק טיימס מספטמבר 2010, מתוך שני מיליארד צפיות בסרטוני יוטיוב עם פרסומות בשבוע, יותר משליש הם תכנים שגולשים העלו ושבעלי הזכויות בחרו לא להסיר.
עכשיו נדמה שיותר ברור לאן נעלמו הורדות השירים מביטורנט, שאגב, מהוות 2.9%, מקום שישי בטבלה (כשאחריהן ספרים וקומיקס עם 0.2%, מספר שוודאי יגדל בעתיד עם התרחבות שוק הספרים האלקטרוניים והטאבלטים; ו-0.5% של תכנים מסוג לא ידוע). החלופות הנוחות, חלקן בתשלום, חלקן חוקיות, ניצחו את ההורדות.
אבל באתר טורנטפריק טוענים שהמתודולוגיה של המחקר הראשון שגויה, ומטילים ספק בתוצאותיו. רשימת עשרת אלפים הקבצים הפופולריים ביותר נאספה בנקודת זמן ספציפית, והיא מתבססת על מספר הליצ'רים (מורידים) של אותם קבצים בביטורנט באותה נקודת זמן. מאחר שווידאו כבד יותר ממוזיקה, קבצי הווידאו נמצאים בסטטוס הורדה זמן רב יותר, ולכן יש להם סיכוי גדול יותר להיכנס לרשימה. המחקר, טוענים בטורנט, צריך היה להתבסס על מספר ההורדות שהסתיימו, ואז כמות קבצי המוזיקה היתה גדולה הרבה יותר.