עוד כוס קפה ואבדנו

לובסטרים עושים עלייה מארצות הברית בטנקים של מי ים אטלנטיים, צדפות מוטסות לכאן מצרפת על מצע של קרח, כמהין שחורות באלף דולר לקילו לא חסר, ובשבוע בו עלו מחירי הלחם האחיד אפשר היה לראשונה להכנס לסניף של קפה גרג ולשתות ספל חלוט מפולים שעברו דרך מעיים של חתול זבד - חיה קטנה ומכוערת שהיא הכלאה של דביבון ונמיה.

היא אוכלת את הפרי של שיח הקפה ומפרישה בגלליה את הפולים, גלעיני הפרי, שבתום ניקוי יסודי וקליה מצטיינים, כך אומרים המבינים, בטעם אדמתי-אגוזי-מתקתק. תשעים שקלים לספל קטנטן של הקפה הכי יקר בעולם, "קופי לואק", והמון בדיחות קקי בחינם.

במקום לשתות (בחיים לא, אפילו בחינם לא, בגלל המחיר, האיכס והעובדה שזה לא כשר) חזרתי למדפי הספרים שלי כדי לבדוק איך מספרים סיפורים על הדוניזם קולינרי, ומה הקשר בין שפע למצבה של החברה והתרבות בו הוא מצוי.

ביאליק. מופת של דמיון קולינרי (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

"פומפיי" של רוברט האריס הוא רק אחד הספרים שבהם אפשר למצוא הדים להרגלי האכילה והשתייה השערורייתיים של הרומאים. יש שם לשונות שנעקרו מברבורים חיים, חזיר שלם ממולא בכבש שממולא בברווז שממולא ביונה, ובספרים אחרים על התקופה יש איזכורים לנוהג לעטר את האוכל באבקת זהב ולשפוך עליו טונות של רוטב גארום - משהו מסריח במיוחד שהופק ממעיים של דגים שיובשו בשמש במשך שבועות.

ב"פומפיי" ובמקומות אחרים, המטבח הרומאי העילי הוא סמל ומשל להדרדרות המצויה בלב ההדוניזם מבלי שההדוניסטים מבינים כי הסוף קרב: הם עסוקים מדי במעבר בין הטרקליניום, חדר האוכל שלהם, לוומיטוריום - חדר מיוחד בו מקיאים קצת כי להקל על האצטומכא. ובחוץ הברברים מתדקפים על החומות, ההר מאיים לפלוט לבה רותחת - ואף אחד לא קורא כתובות על קירות.

ברור שאפשר לספר את הסיפור אחרת: הנה, "עפיפונים" של רומן גארי, בו תמצאו גיבור אחד שהוא המגן האחרון של התרבות ההדוניסטית מפני הברברים הנאצים. הספר מתרחש בעת שצרפת היתה נתונה תחת עול הכיבוש הגרמני, וכמה מהקטעים היותר מלבבים שלו עוסקים בזעזוע המוסרי העמוק של שף במסעדה מהוללת, שנאלץ להתמודד עם המציאות החדשה ושואל את עצמו, כבן תרבות רציני, אם עליו להמשיך ולהאכיל גם את שנואי נפשו, אם יוכל לקיים את המורשת הקולינרית החשובה כל כך של ארצו בתנאים קשים - והתשובות מעניינות במיוחד.

והנה עוד דרך. "אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק, שכמו רבים מהסופרים היהודים של מזרח אירופה, מעולם לא שכח את הדלות והרעב של ילדותו. סעודת המלכות המרשימה בפרק ג' של המקאמה המחורזת היא מופת של דמיון:

בָּשָׂר וְדָגִים וְכָל-מַטְעַמִּים, / דְּגֵי נְהָרוֹת וּדְגַת יַמִּים, / צֶאֱצָאֵי קִישׁוֹן וּפִישׁוֹן וְאוֹקְיָנוֹס: / פַּלְמוּדָה וָעֳפִיאָן וְאוֹקָנוֹס, / שְׁפַרְנוּן וּקְבַרְנוּן וּצְלֹפַח, – / אֹרֶךְ כָּל-דָּג אַמָּתַיִם וָטֹפַח, / וְעֵין-הָרֹטֶב כְּעֵין-הַפִּטְדָה וְהַנֹּפֶךְ; / וּבְשַׂר-תַּאֲוָה, בְּשָׂרִים מִבְּשָׂרִים שׁוֹנִים: / שַׂלְוִים וְיוֹנים וּפַסְיוֹנִים, / נָא וּצְלִי-אֵש וּמְבֻשָּׁל בַּחֲלֵב צִפֳּרִים, / וְעֵגֶל-רְעִי וּמְרִיא וְאַלְיַת כָּרִים. / אֵין שֻלְחַן הַמֶּלֶךְ חָסֵר מְאוּמָה, / גַּם-קֻרְקְבָן שֶׁל-צְפִיר דָּנִיֵּאל וּלְשׁוֹן פָּרָה אֲדֻמָּה, / מִלְּבַד לֶחֶם חֲמֻדוֹת, עוּגוֹת וּרְקִיקִים, / מֵקְלְעוֹת חַלּוֹת בְּכַרְכֹּם וּבְצִמּוּקִים, / צַפִּיחִיּוֹת בִּדְבַשׁ וְאֶסְפּוֹגִים מְתוּקִים, / וּמִלְּבַד צְבִי וְאַיָּל וְיַחְמוּר וְדִישוֹן, / וְיֵינוֹת עַתִּיקִים מִימוֹת אָדָם הָרִאשׁוֹן, / מִיִּקְבּוֹ שֶל-לוֹט וּמִגִּתּוֹ שֶל-נֹחַ¬¬ – ¬/ וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשׂמֹחַ.".

וכל זה מתוך המטבח התנ"כי ומן המקורות, ללא קשר כלשהו לשולחנם הצנוע של קוראיו ובני תקופתו, שעבורם גסטרונומיה עילית היתה עניין שבדמיון בלבד. מאכל-התאווה של ביאליק עצמו עצמו היה תפוח אדמה מבושל. מתישהו בעתיד, כשיספרו את דברי ימי ההדוניזם הישראלי, יהיה בסיפור מקום לקפה והפרשות זבד - השאלה היא רק באיזה נרטיב ישובצו הפולים והגללים: בסיפור על ימיה האחרונים של תרבות, בסיפור של קרב מפני הברברים - או במעשיה מחורזת, דמיונית לחלוטין.

הומור בלי גסויות? בישראל?!

גד אלמליח, הסטנדאפיסט הכי מצחיק בצרפת, הגיע השבוע לשתי הופעות בישראל, וגם אם מעריציו הפרנקופוניים המקומיים מכירים חלק גדול מהחומר שלו בעל פה, הם התייצבו באולמות: "אם אתה נותן לקהל שלך בדיוק מה שהוא רוצה, הוא תמיד מתאכזב", הוא נוהג לומר - ולחדש, ולתבל את ההופעות שלו כאן במשפטים בעברית (הוא בוגר תיכון יהודי במרוקו ושולט בשפה) ותמיד להפתיע קצת.

הוא ברוך כשרונות: שחקן קומי אדיר עם קול של זמר מקצועי, נוכחות פיזית של חתול גמיש במיוחד, מנגן (גם על הבמה) בכמה כלים וכל הזמן קשוב לניואנסים של מתח בין-תרבותי. הוא מגלם בחן דמויות של מהגרים שלא מוצאים את מקומם הנכון בארצות חדשות ובשפות חדשות, והוא פשוט קורע מצחוק.

אלמליח. איפה הוא ואיפה שחר חסון (צילום: Clasrisse)

בהופעה שלו כאן ב-2007, בין הצחוקים, חשבתי בצער שלו היה בוחר בישראל כבית במקום בצרפת ומופיע בעברית, לא היה לו כל סיכוי לפרוץ או להגיע לתודעה הציבורית. ברפרטואר העשיר שלו לא תמצאו בדיחות גסות או אפילו התייחסות וולגרית בודדת למין. הוא גם לא עושה קולות של נשים כדי להעליבן ולהציגן כמטומטמות גמורות. אין לו דחקות על הומוסקסואלים ולסביות, גם אם אלה פופולריות מאד כעדות להומופוביה רווחת אצל הקהל. והכי מוזר: הוא גם לא רואה צורך דחוף לשחרר לחלל האולם קללה עסיסית כל דקה לפחות.

בקיצור, הוא לא נוגע בחומרים שאהובים כל כך על סטנדאפיסטים ישראלים, יהא סגנונם אשר יהא: האם אתם יכולים לנקוב בשם של סטנדאפיסט חילוני אחד שהתכנים האלה נעדרים בקביעות מהמופעים שלו? האחרונים שנהגו כך ועולים בזכרוני הם גרייניק ואלתרמן, כשעוד עבדו ביחד. מאז, התחרות בתחום היא כנראה על האומץ להיות הכי וולגרי שיש, רצוי בערוץ 2 ובפריים טיים. במקום בו אנשים כשחר חסון מצליחים לעשות זאת ולזכות באהדה, גד אלמליח המצוין היה צריך להחליף מקצוע.

היה שלום, גדול המורים

היתה לי הזכות, לפני שנים רבות, להימנות עם תלמידיו של פרופסור מיכאל הרסגור באוניברסיטת תל אביב, בכמה שיעורים שעסקו בהיבטים שונים של ימי הביניים המאוחרים באירופה. בדיוק כפי שהלהיב דורות של מאזינים ב"שעה היסטורית" בגלי צה"ל, ידע הרסגור לרתק את תלמידיו באינספור אנקדוטות על אודות בתי המלוכה השונים באנגליה, צרפת, איטליה וגרמניה.

הוא ציטט מאות טקסטים מזכרונו, שלט ברזי הרכילות של חצרות המלכות ואהב את בני האדם הגחמנים, הרשעים והיהירים שמאחורי הטקסטים אהבה שלא היו לה גבולות, ופירותיה היו הידע העצום שאצר בזכרונו ושמח כל כך לחלוק עם תלמידיו.

הרסגור. בדרך אל המלכים (צילום: יריב כץ)

הקפדנים שביניהם טענו נגדו שלפעמים אפשר ללכת לאיבוד בסבך הפרטים, ואיפה התהליכים והסטרוקטורות שמעניינות כל כך את ההיסטוריון המתהדר בשיטתיות קשוחה ובאצטלה של יצירת מדע מתוך הסמטוכה האנושית העתיקה.

להרסגור לא היה אכפת, כי הוא ידע משהו חשוב בהרבה מן הצורך לשמור על שיטתיות היסטוריוגרפית שהאקדמיה אוהבת. הוא ידע להלהיב את תלמידיו, הוא חשב - בצדק גמור - שחשוב לעשות כן: כדי שיילכו בתום השיעור לנבור עוד קצת

בספרים, כדי שישבצו לבדם את המידע שאגרו בתבניות החביבות על מורים אחרים, כדי שיידבקו בלהט שלו, כדי שיחוו, אפילו במגדל השן בו הם יושבים משועממים רוב הזמן, מהו פאסיון אמיתי.

את עוצמתם של האהבה והפסיון לקח עימו לעולם שכולו טוב: אם הוא קיים, יוכל לזהות בו בקלות את הטובים והנאורים מבין מלכי כל העידנים באירופה, וסוף סוף לנהל איתם ויכוחים רציניים על נוהגיהם ומשטריהם, עמם ותרומתם לדברי הימים. גם בשיעורים שלו, נדמה היה שהוא נפרד מהם זה עתה אחרי שיחה ערה ובא לחלוק עם תלמידיו את מה שנצר ממנה. לא היה באקדמיה איש נעים, מלבב וקשוב לתלמידים כמוהו. יהי זכרו ברוך.