אוכל, מוזיקה, תקווה - אני מתה על חתונות
יש משהו מקודש בחתונה. אני מדמיינת את עצמי שם, דומעת, שואלת את השוכן במרומים מתי תורי לעמוד מתחת לחופה, ולא בתפקיד שושבינה או אחות. איך אני מקדמת את המטרה שאת יעדה כבר פספסתי בכמה חודשים?
בדרך כלל הגבר הוא זה שהיה מעדיף להיות במקום הכוס שתכף החתן ינפץ לרסיסים. גברים לא אוהבים כששואלים אותם שאלות. במיוחד אם הוא יודע שהגיע הזמן לתת רמז, לכאן או לכאן. הגבר הזה, בדיוק כשתהיה החופה, אם תספיקו להגיע, יעדיף ללכת לאוטו להביא את הצ'ק שהוא שכח שם. גבר לא אוהב להיות ליד אשה שמביטה בכלה בעיניים כלות ורוצה גם.
אין דבר יותר כייפי מחתונה ולא משנה מהצד של מי הגעת. תמיד יש שם אוכל ומוזיקה, אנשים חדשים להכיר ותקוות חדשות. אין לי בעיה ללכת אפילו לחתונה שאני לא מכירה. כשהייתי בת 20 פלוס עבדתי עם תקליטן ידוע, היינו עושים שמח, רוקדים, מרקידים, פעם ניגש אליי איש על כסא גלגלים ואמר לי שאני גורמת לו לרצות לקום מהכסא ולרקוד. זה ריגש אותי.
יש משהו מקודש בחתונה, החל מהכניסה לאולם, דרך החופה שתמיד מרגשת אותי יתר על המידה (רק לא לפידים בוערים עם מלצרים, הספיק לי פעם שנשרף לי השיער מנרות דולקים). אני מדמיינת את עצמי שם, עומדת, דומעת, שואלת אותו, שם למעלה מתי התור שלי לעמוד מתחת לחופה, ולא בתפקיד שושבינה או אחות.
ומה אני עושה כדי לזרז זאת? איך אני מקדמת את המטרה שאת יעדה כבר פספסתי בכמה חודשים?
האמת? התייאשתי. עם זה שלא יהיו לי ילדים כבר השלמתי, אני אפילו לא מתכוונת להילחם או ללכת על אימוץ. לא יקראו לי אמא וגם לא סבתא כנראה. אבל "אהובתי" אני חייבת שיקראו לי. יחד עם זאת, התעייפתי. כמעט שנה עברה מאז ששמעתי מישהו מדבר אליי בסגנון דומה לכך, שנה עברה מאז שמישהו אמר לי "אני אוהב אותך".
למדתי לקבל את עצמי עם המגרעות שלי ועם הדברים הטובים
קרה מה שקרה, התחלתי לכתוב את הטורים שלי, ואני חייבת לציין שזה מאוד עזר לי. עצם השיתוף, החשיפה, ההתפשטות הזאת בזרם המחשבות שלי, הדעות, התחושות, גם אם לא תמיד נעמו ואולי אף צרמו לקורא, לי זה עשה ועדיין עושה טוב. אין בושה בלהיות שלמה עם מי שאת ולגלות שאת לא מושלמת, כי אין דבר כזה. למדתי לקבל את עצמי עם המגרעות שלי ועם הדברים הטובים. לא נלחמת בהן. אם אני אוהבת, זכותי לאהוב עד שזה יעבור, כל עוד אינני פוגעת אף אחד הכל כשיר, אין מותר ואסור.
אי אפשר להתקיים בלי אהבה. כולנו הגענו לעולם הזה מתוך מעשה של אהבה, לא חשוב אם היית מתוכנן או שנקרע לאבא שלך הגומי, אם אמא שלך פספסה גלולה או שהכל היה מתוכנן בדיוק כמו שעון. נולדת. וכשאתה גדל אתה מבין שאי אפשר לבד. צריך חברה, חברים, משפחה, וצריך אהבה.
אז למי שעדיין אין אהבה, כולי תקווה שהיא תגיע. למי שיש - שמרו עליה. נראה לי שהיא מגיעה רק פעם אחת, וצריך לדעת לזהות אותה ולשמר אותה. לתחזק, לשמן, לעטוף, לחמם, או לקרר, לשתף, להעביר, לחוות, לחבק, להחזיק, לעזור, לצחוק, לחלום, להאמין, לקוות, לנשום, להקשיב, לפזר, לרקוד, לבכות, לתת שיאהבו אותך. להתמסר, לאבד שליטה – זאת אהבה.
מותר לא להסכים, להתווכח, לכעוס להיפגע, אפשר להיעלב, להתכנס, לברוח, אבל רק לכמה דקות, לחזור מהר, כדי שלא נאחר. להחזיק אותה בכל הכוח ולא לתת לה לברוח ככה סתם בלי סיבה מבין האצבעות.
אהבה יכולה להיות לעיתים שבירה, הפכפכה, לא בטוחה, מתמהמהת, רדומה, ניצוץ קטן והיא תפרח. הלוואי שהיו לנו כלים לדעת הכל מראש, איך לנהוג, מה לומר ומה לא לעשות או לעשות. והכי חשוב זה לא להפסיק להאמין בעצמך, ביכולת שלך לאהוב אותו או אותה.
מזל טוב לחתן ולכלה, ולך, בהצלחה!
לפנייה לכתב/ת 
