נופל וקאמבק

מחר בערב (א') יחולקו בלוס אנג'לס פרסי הגראמי, ולאמינם מספר המועמדויות הרב ביותר, עשר. נראה שתעשיית המוזיקה האמריקנית תתגמל אותו בנדיבות על הקאמבק שלו בשנה שעברה, וזה קאמבק חשוב, אפילו מעבר לסיפור האישי שלו.

מלבד גיחות בודדות וקצרצרות של חזרה למצעדים של אל.אל.קול ג'יי ושל ראן DMC, זה בעצם הקאמבק המוצלח הראשון בתולדות ההיפ-הופ. הוא מוכיח שגם בתרבות הזו, שהפכה כמובן לפופולרית ביותר בארצות הברית, יש לאמנים סיכוי לתוחלת קריירה ארוכה, לשרידות אחרי נפילות, ולפיתוח יחסים בני עשרות שנים עם המאזינים.

אמינם. הקאמבק המוצלח בתולדות ההיפ-הופ (צילום: AP) 

נכון, לא כל המוזיקאים בכלל ידעו טרם ההידרדרות שיאים כמו של אמני הרשימה הזאת - מבוב דילן לבאדי גאי, ממריאן פיית'פול לפורטיסהד, מלו ריד לג'וני קאש. ובכל זאת, יש עוד עשרות רבות של מקרים דומים, אלו רק המייצגים הבולטים. איך אמר מיק ג'אגר ב"קאמבק" של הסטונס ב-1989? "חלק מהעיתונאים שהספידו אותנו בשנות השבעים כבר מתו". אז הנה, בהצדעה לאמינם, הקאמבקים הגדולים של ענקים שקדמו לו:

אלביס פרסלי - 68' Comeback Special

אחרי שהשתחרר מהצבא האמריקני בראשית שנות השישים, המוזיקה והסרטים של אלביס צנחו בעקביות, הן באיכות והן במכירות. מוביל הגל הראשון של הרוקנ'רול זז הצידה כשהגיח הגל השני, עם הביטלס והסטונס ובוב דילן.

הקאמבק של אלביס: צפו ב-"Heartbreak Hotel"

אבל כאן, במופע טלוויזיוני מסמא עיניים ואוזניים, הוא המציא את מתכונת ה"אנפלאגד", וגם חוזר בחלק אחר לחשמל עם להקתו הוותיקה. אלביס שב לארוז עצמו במדי העור השחורים של מלך הרוקנ'רול והתגלה במלוא גדולתו, אם כי, למרבה הצער התחייה האמנותית הזו הסתברה כקצרת מועד.

מריאן פיית'פול - Broken English

בגלגול הראשון שלה הציג אותה אנדרו אולדהאם, המנג'ר של הרולינג סטונס, כמלאכית עם קול בתולי. אבל אחרי עשור של הירואין, לינה ברחובות ומצוקה חומרית שמעט מאוד אמני רוק וותיקים טעמו כמותה, פיית'פול חזרה עם קול צרוב ניסיון, עומק, חוכמת חיים וצלקות נפשיות. הפעם, איש התעשייה המיטיב היה כריס בלאקוול, הבעלים של חברת "איילנד", ופייתפול ממשיכה עד היום לנהל קריירה עתירה בהבעה, בשורשים תרבותיים עמוקים ובחדשנות והרפתקנות.

לו ריד וג'ון קייל - Songs For Drella

דרלה היה כינוי החיבה של אנדי וורהול, פטרונם של ריד וקייל ב"וולווט אנדרגראונד". מותו השיב אותם ליצירה משותפת מופלאה. הם החלו להופיע ב-1989, שנה אחר כך יצא האלבום, ושנתיים אחרי איחדו את הלהקה עם כל החברים (החיים אז), בהופעות, שלמרבה שמחתי נכחתי בשתיים מהן.

עטיפת Songs For Drella. ריד וקייל במפגש מחודש

בוב דילן - Oh, Mercy

כפי שהעיד על עצמו באוטוביוגרפיה הנשגבת "כרוניקות", דילן הגיע לסוף שנות השמונים בתחושה ש"עשר השנים הקודמות הותירו אותי מובס וגמור מקצועית. היה בתוכי אדם נעדר והייתי מוכרח למצוא אותו".

רוברט פלאנט וג'ימי פייג' - Unleaded

אחרי "No Quarter - Unleaded" באו גם האיחוד ההיסטורי והחד פעמי של לד זפלין ושני אלבומי קאנטרי-בלוז-פולק חזקים של פלאנט. אבל שם, בעלק-אנפלאגד המשותף שהקליטו ל-MTV ב-1994, פייג' ופלאנט הוכיחו לראשונה עד כמה הדחפים היצירתיים והסקרנות והתעוזה שלהם ממש לא תמו עם מותו הטראגי של ג'ון בונהאם וסופהּ של לד זפלין ב-1980.

פייג' ופלאנט מבצעים את "קאשמיר"

מעטים האמנים שהפגישו כמותם בין מזרח למערב, בין צפון לדרום, במפץ סינרגיה שכזה.

ג'וני קאש - American Recordings

בסוף שנות השמונים, חברת "קולומביה" שחררה את האייקון האמריקני מחוזה ההקלטות אצלה, כאילו היה חפץ ישן שאין מה לעשות בו. שנתיים אחר כך, הקליט עם U2 שיר שכתבו במיוחד בשבילו.

קאש. אייקון אמריקני (צילום: Gettyimages) 

הפיקסיז - Loud Quiet Loud

ב-2003, כעשור לאחר פירוקה, החל להתגלגל אחד מאיחודי הלהקות הכי מעניינים בהיסטוריה. הפיקסיז עוד לא ממש חזרה לפעילות מלאה של כתיבה והקלטות וחבריה לא קטעו את העבודות האחרות שלהם, אבל הם היו ראשוני המתקאמבקים מרשימה עצומה של אמני שנות השבעים, השמונים והתשעים, שחזרו לפעילות במהלך העשור שעבר.

הטריילר לסרט התעודי "Loud Quiet Loud". מסמך חלוצי נוקב

כללתי את הקאמבק הזה כאן בעיקר בגלל הסרט האכזרי, המופתי והכה כואב, שתיעד את הצדדים הפחות סימפטיים של תעשיית הרוק והיה מסמך חלוצי ונוקב בפני עצמו. הפיקסיז, מהלהקות האחרונות שבאמת תרמו משהו יצירתי חדש לתרבות הרוק, נחשפה בו כשהצד האנושי, הפרטי, המתלבט, המצוקתי והחלש של החברים מדבר וזועק לא פחות מהאמירות האמנותיות הכבירות שלהם.

במובן הזה, השם "רעש-שקט-רעש" התייחס לא רק למבני השירים, אלא גם לניגודיות המטורפת בין עוצמתם כקולקטיב לבין שבירותם כיחידים.

פורטיסהד - Third

שלושה אנשים, אחרי עשר שנות הפסקה מעבודה משותפת, בניגוד לכל הסיכויים, חזרו ב-2008 בעבודתם השלמה והמושלמת והטובה ביותר. איני מכיר עוד תחייה יצירתית כזו של להקה כלשהי, שמגיחה משתיקה היישר להנחתת יצירת מופת תובענית שכזו.

באדי גאי - Living Proof

לא מעט ענקי בלוז וסול, למשל ג'ון לי הוקר וסולומון ברק ז"ל ואל גרין יבדל"א, נהנו מאלבומים מאוחרים שקצת החזירו אותם לתודעה ולפעמים אפילו למצעדים. אבל איש לא העפיל לגובה של באדי גאי, שבגיל 74 רושף אש שכזו במיתריו.

באדי גאי. אגדה חיה (צילום: Gettyimages) 

אלבומו המצוין מהשנה שעברה מדבר, בין השאר בדואט מרגש עם בי.בי. קינג, על הגיל המאוחר ועל כך שאולי זה הבהוב אחרון בטרם פרידה. אבל אלו לא רק המילים הכנות והאמיצות, זו בעיקר נגינת הגיטרה אחוזת הדיבוק והלהט שלו והגישה הסקרנית וחסרת הפשרות של גאי, שהופכים את "הוכחה חיה" לאחד מאלבומי הגיטרות הטובים ביותר של השנים האחרונות. אכן, אגדה חיה.