מי שבא, ברוך הבא
הסרט "ברוכה הבאה לריילי" מביא למסך סיפור מוכר של אובדן וגאולה. בזכות עבודה מרשימה מצד ג'יימס גנדולפיני, מליסה ליאו וקריסטן סטיוארט, הקלישאות נסבלות והתוצאה מוצלחת
"ברוכה הבאה לריילי" ("Welcome to the Rileys") עוסק במשפחה אמריקנית שחוותה אובדן נורא, כאלגוריה לאמריקה הפוסט-טראומטית. על אף כמה תיאורים קלישאיים של סבל ויגון - התוצאה מוצלחת, בעיקר בזכות הופעתם המשכנעת והמדויקת של שלושת שחקניו הראשיים של הסרט.
בני הזוג ריילי מתגוררים בפרבר מטופח ושקט של אינדיאנפוליס, אינדיאנה. הוא (ג'יימס גנדולפיני) בעל חברת אינסטלציה, והיא (מליסה ליאו, "פייטר") - אשתו הנוירוטית, שפיתחה חרדה מפני יציאה מהבית, אפילו עד תיבת המכתבים. נישואיהם של השניים מתו יחד עם בתם בת ה-15 שנהרגה בתאונה, שלפרטיה ומשמעותם אנו נחשפים בהמשך. הבעל מנסה לנהל מראית עין של חיים, ולהתנחם במיטת מאהבת - מלצרית שחורה בדיינר מקומי - אך הגורל המר שב ופוקד אותו כאשר בתחילת הסרט הוא מתבשר על מותה הפתאומי.
במהלך כינוס בן כמה ימים בניו אורלינס פוגש מר ריילי בזונה-חשפנית בת 16 (קריסטן סטיוארט), ומגלה בה עניין אבהי. כמעט מיד הוא עובר להתגורר בדירתה השכורה והמעופשת, מתוך כוונה לשקם את חייה ולדאוג לרווחתה. לאשתו הוא מודיע טלפונית שבכוונתו להישאר לפי שעה בניו אורלינס. היא מצדה מצליחה איכשהו להתגבר על חרדותיה, נכנסת לאוטו ונוהגת לשם, תמהה מהו בדיוק הדבר שמעכב את בעלה.
הסמליות ברורה. הנערה-זונה היא התחליף, הדרך לשיקום וכפרה, זריקת החיים לזוגיותם המתה של הריילי'ס. עובדה, גברת ריילי כבר הניחה מצבה עם שמותיהם על קבריהם לעתיד, קרוב למקום שבו טמונה בתם. כך, באמצעות הנערה האבודה, מר וגברת ריילי חווים גאולה, ובדרכם מסמנים גם לה את הדרך לחיים אחרים.
קלישאות נסבלות
"ריילי" מתייחס במודע לשתי הטראומות המרכזיות שפקדו את אמריקה בעשור הראשון לפרוץ המאה ה-21. ההתקפה על מגדלי התאומים, וטביעתה של ניו אורלינס. הטראומה הראשונה מיוצגת באמצעות שנת מותה של הבת, המצוינת על קברה, 2001, ואילו השנייה - מעצם הבחירה למקם את עיקר העלילה בעיר שהיתה בעבר מוקד תיירותי תוסס, והיום נושאת עמה זיכרון כואב של מוות וחידלון.
העיסוק באובדן וגאולה אינו חדש לקולנוע האמריקני של ראשית האלף הנוכחי (ע"ע "מכאן והלאה", "שבע נשמות"), ולזכותו של במאי הקליפים הבריטי ג'ייק סקוט (רדיוהד, סמאשינג פמפקינס, אואזיס, וכן קומדיית שודדי הדרכים "פלנקט ומקליין") ייאמר שהוא מקפיד לשמור בסרטו על מידה נאותה של איפוק. לעיתים נהפכים ייצוגי הדכדוך והמלנכוליה למניירה סגנונית - צילומים סטאטיים מרחוק, מוזיקה מינימליסטית שקטה, קצב עגמומי ומדוד, וכיו"ב - אך אין בקלישאות אלה כדי להרגיז ולהרתיע.
שקיעה מסוימת מתרחשת כאשר גברת ריילי מגיעה לניו אורלינס ומפתיעה שם את בעלה ובת חסותו הצעירה. הסמליות הופכת אז לבוטה מדי, ויחסי האם-בת
שנרקמים בין שתי הגיבורות הנשיות נדמים כפויים ומהירים מדי. בכלל, המהפך הזריז שעוברת גברת ריילי מאישה מרוחקת וחרדתית לתחליף אם חם ומסור, מעיד על רישול מסוים בכתיבה או בעריכה.
שלישיית השחקנים כאן עושה עבודה ראויה להערכה. גנדולפיני עוטף את הסרט בנוכחותו המעודנת והאנושית, ליאו היא שחקנית שתמיד נעים לפגוש (ר' גם הופעתה המזהירה והמועמדת לאוסקר ב"נהר קפוא" המעולה, המשודר מפעם לפעם בערוצי הכבלים והלוויין), ואילו סטיוארט מפתיעה בדמות משכנעת ורב שכבתית, שחורגת מדימוי הבתולה הגותית מ"דמדומים". האחים רידלי וטוני סקוט חתומים כמפיקים.
רוצים לזכות באוטו? השתתפו בתחרות הנהג החסכוני בפייסבוק שלנו