לאהוב זה פועל, שהתוצאה שלו היא אהבה

ביקשו ממני להיפגש עם אשה נשואה, שרצתה לשמוע מה יש ליהדות לומר בנושא האהבה והנישואים. פתחתי בציטוט של סטיבן קווי, שמתאר כיצד הוא ענה לאדם שפנה אליו להתייעץ על נישואיו הכושלים:

• הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים

• בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים
  

"לאשתי ולי פשוט אין היום את אותם הרגשות זה כלפי זו, כמו שהיו לנו פעם. נראה לי שאני כבר לא אוהב אותה ושהיא כבר לא אוהבת אותי. מה אני יכול לעשות?"

"ההרגשה כבר לא נמצאת?" ביררתי.

"נכון", הוא אישר את דבריי, "ויש לנו שלושה ילדים שאנחנו באמת דואגים להם. מה אתה מציע?"

"תאהב אותה", השבתי.

"אמרתי לך. ההרגשה כבר לא נמצאת".

"תאהב אותה", אמרתי.

"אתה לא מבין. רגש האהבה כבר לא קיים".

"אז תאהב אותה. אם הרגש לא קיים, זה סיבה טובה לאהוב אותה".

"אבל איך אוהבים כשלא אוהבים?"

"ידידי, לאהוב זה פועל. אהבה – התחושה – היא התוצאה של פעולת האהבה. אז תאהב אותה. תקריב. תקשיב לה. תזדהה. תעריך. תאשר. מוכן לעשות את זה?"

האשה שאלה, "אבל אם מגיעים לנקודה שכבר לא אוהבים יותר, זה לא מאוחר מדי?"

"זאת הנקודה, אם לאהוב זה פועל, אין 'מאוחר מדי'. יש כאן בחירה תמידית. אם כבר לא מרגישים את האהבה, זאת בדיוק האינדיקציה לדעת שאנחנו חייבים לבחור לפעול באהבה ולראות מה יקרה". 

התודעה היהודית מלמדת שאנחנו צריכים לאהוב את הזולת, לאהוב את אלוקים, אבל אם אהבה היא רק הרגשה, איך ניתן לצוות עליה? ברור שיש מעשה שאנחנו יכולים לבחור לעשות, והוא אמור להביא את תחושת האהבה. "אז, האם את בוחרת לאהוב בכל יום?" היא שאלה אותי.

לשאלה הזו לא הייתי מוכנה. "אהם. אני באופן אישי?"

"כן. את".

הנטייה הראשונה שלי היתה להצביע על הנתינה, ההקרבה והשקעת הזמן של נשים באופן טבעי בנישואיהן, אפילו רק בעבודות הבית שנופלות פעמים רבות בחלקן. אם אהבה היא מילה נרדפת לנתינה, מה לגבי ערמות הכביסה, סעודות השבת, האירוח, הכלים, הטיפול בילדים שלנו והקניות שאני עושה כבר 18 שנה? בטח. אני עושה דברים כאלה כל יום, הרבה פעמים. אך האם כל זה נחשב?

אנחנו מצפים לקבל ולא לתת

הרב דסלר, בספרו "מכתב מאליהו", מסביר למה נראה שהורים אוהבים את ילדיהם יותר ממה שהילדים אוהבים את הוריהם: "הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם, ייטיב לו. אבל הסברה השנייה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא".

הכוונה היא שככל שאנחנו נותנים יותר, נחוש קשורים יותר למערכת היחסים שלנו ומושקעים בה, ולכן נאהב יותר את זה שאנחנו בוחרים להעניק לו. אבל במחשבה שנייה, הבנתי שרוב הנתינה שלי, מבחינת הניהול השוטף של הבית, לא נעשית במיוחד עבור בעלי, ובדרך כלל לא מתוך מחשבה מודעת שאני בוחרת לבטא את אהבתי כלפיו.

אם האהבה היא בחירה, האם אני באמת בוחרת לאהוב בכל יום? הרבה פעמים אנחנו נוטים להחזיק רשימה, מודעת או לא מודעת, לגבי איך היינו רוצים שחיי הנישואים שלנו ייראו. עם יותר שיתוף רגשות, יותר מחמאות והסכמה ופחות ביקורת ושיפוטיות. אבל כשחושבים על זה, הרשימה הזו מכוונת החוצה, רק לדברים שאנחנו רוצים לקבל מבן או בת הזוג.

אנחנו רוצים שהוא או היא ישנו את התנהגותם כלפינו, ולא להפך. נדיר הרבה יותר לתפוס את עצמנו במחשבות על כמה היינו רוצים אנחנו להיות מבינים וסובלניים יותר. אם כן, באופן בסיסי אנחנו מצפים לקבל ולא לתת!

אולי זו הסיבה שהאהבה מתחילה להיטשטש עם הזמן. כשאנחנו מתחילים לחשוב איך אנחנו יכולים לקבל יותר מחיי הנישואים שלנו ומתרכזים בציפיות שלנו מבני הזוג, זו הנקודה בה נעשית החלטה לא מודעת להניח לאהבה לדעוך. החלטתי לנסות להיות מודעת במשך יום שלם לבחירות שלי שיש בהן נתינה אמיתית למען מערכות יחסים אחרות. אני מודה, לא תמיד נהניתי מתוצאות הניסיון.

התעניינתי יותר בחברה שלי מאשר בבעלי

מצאתי את עצמי משקיעה את הזמן כדי להתקשר לחברה ולהתעניין באירוע שהיא מתכננת כמה שבועות, שחל באותו בוקר. רציתי שתדע שאני זוכרת מה העסיק אותה לאחרונה. כמה דקות אחר כך, בעלי התקשר לשאול מה נשמע ובין היתר אמר: "והפגישה היתה מצוינת, ברוך השם". "הפגישה?" זכרתי משהו מעורפל בנושא, אבל מה זה היה בדיוק?

"הפגישה עם התורם שסיפרתי לך עליה אתמול בלילה". האם שמעתי צליל של עלבון בקולו? מיד נזכרתי, והמשכתי להגיב בהתאם. אבל חילופי הדברים בינינו עוררו אותי לחשוב: נפלא, עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לא לשכוח דבר חשוב בחיים של החברה שלי, ולא עשיתי את אותה מחווה עבור בעלי! הייתי צריכה להרים טלפון מייד לאחר הפגישה, ולהפגין אכפתיות.

כולנו בני אדם, אנחנו לא יכולים לזכור הכל תמיד, אבל ההשוואה עם השיחה הקודמת, רק חידדה את חוסר האיזון המוזר. מאוחר יותר, הכנתי לארוחת ערב המבורגרים ונקניקיות, בצירוף סלט לעושי הדיאטה שבינינו, כולל בעלי. הרגשתי ממש צדיקה על ההשקעה הנוספת. בסוף, בעלי הגיע הביתה והכין לעצמו משהו אחר, בגלל שהוא לא חסיד של בשר ומעדיף ארוחות קלות.

הוא עשה את זה בלי תרועות וצלצולים, ואם לא הייתי עסוקה אותו יום במניית "בחירות האהבה" שלי, לא הייתי שמה לב לכך. אני יודעת שבעלי לא אוהב המבורגרים, אבל כל היתר כן אוהבים, אז נכנעתי לנוחיות הקלה, וחשבתי שסלט מספיק. ושוב, לא הפגנתי פעולת אהבה כלפי בעלי.

יש שתי סיבות שאני יכולה להעלות בדעתי, לכך שאנחנו לא בוחרים לאהוב באופן סדיר, את האדם החשוב ביותר בחיינו. הסיבה הראשונה היא שאנחנו מקבלים את בן או בת הזוג כמובן מאליו. זה חיסרון אנושי ונפוץ, שגורם לנו להפסיק להשקיע במערכות הקבועות בחיינו, מתוך הנחה שהן תמיד יישארו כמו שהן.

במקביל, אנחנו יכולים לבזבז זמן ואנרגיה על אנשים שהם אולי קצת פחות נדיבים ומקבלים. אם אשכח להתקשר לחברה שלי, היא עלולה לחשוב שלא אכפת לי, ואולי היא לא תתקשר אליי במשך כמה ימים. המצב עלול לצבור תאוצה ולגרום נזק אמיתי לקשר בינינו. לעומת זאת, בנישואים שלי, האם אני חושבת שמישהו יעשה עניין ממעידה קלה כזאת, אחרי כל כך הרבה שנים? מובן שלא.

פוחדים להיות הראשונים שיעשו את הצעד

בכל זאת, מעידה מסוג זה גם לא תיצור רגשות אהבה או קרבה. זוכרים את ההתרגשות והאהבה שהיו לנו בשנות הנישואים הראשונות? יתכן שהן קשורות לעובדה שכשמערכת היחסים חדשה, שני הצדדים מתאמצים להעניק זה לזה ולבנות קרבה. הם עדיין לא מקבלים את הכל כמובן מאליו.

הסיבה השנייה לדעתי, היא הפחד להיות זה שיעשה את הצעד הראשון. אנחנו מחכים שהשני יפעל ראשון לגלות חיבה, הערכה וכבוד. אנחנו פועלים מתוך חשש לחשוף את עצמנו: מה אם אמצא את עצמי נותנת ונותנת, והוא יישאר אותו בן זוג לא מעריך כמו קודם? מה אם כשאפסיק להעביר ביקורת, היא תחשוב שההתנהגות שלה מקובלת ותמשיך איתה לנצח?

עלינו להבין שהמחשבות האלה הן רק תירוצים והצדקות, כדי לא לקבל החלטות קשות ולהתקדם הלאה. הפחדים שלנו אינם מציאות קיימת, אלא אם אנחנו מייחסים להם כוח. אם נזכיר לעצמנו שהמחשבות שלנו הן רק מילים שאנחנו הוגים כדי לחסוך לעצמנו קושי, נהיה חופשיים לראות את המציאות כפי שהיא: אין הישג בלי מאמץ וכאב. בשביל נישואים נפלאים, מישהו צריך לעשות את הצעד הראשון. מי שיעשה זאת, ירוויח מכך בסופו של דבר, בתור אדם שבחר לצמוח.

חשוב גם שנמשיך לבחון את חיינו מטרות לעתיד, ובמקביל נזכור שהישגים, בכל תחום שהוא, דורשים החלטה ומאמץ. כולנו רוצים חיי נישואים מלאי הרמוניה ואהבה, צמיחה וידידות. לשם כך עלינו להמשיך לבחור כל הזמן לאהוב, ולהפעיל את עצמנו. שום דבר לא קורה מעצמו. למעשה, כל דבר שלא מתייחסים אליו עלול להתפרק ולהתפורר, כולל אהבה.

בלי השקעה, נישואים שהתחילו כנפלאים, עלולים להפוך לסתם "בסדר". אבל, כשעושים בחירות אוהבות, כמעט כל זוגיות יכולה להפוך לנישואים נפלאים. אם אתם רוצים להחזיר את המבט החולמני לעיניים, נסו באופן מודע להשקיע כל יום ב"בחירת אהבה" אחת.

באדיבות אש התורה – אתר עם חוכמת חיים