זה לא שהפסקתי להאמין ברומנטיקה, אבל...
אצלי זה פשוט עייפות. תשו כוחותיי לתת הזדמנות ולהתבדות כל פעם מחדש. כל הכושר היומי שאני עושה לא מעייף אותי כמו בחור שהבטיח לצלצל ולא מצלצל
ולמה? כי עייפתם אותי!
אל תסתכלו לצדדים כאילו אתם לא מבינים על מי אני מדברת. אני מדברת עליכם, בחורים. עייפתם אותי. 30 ומשהו שנים של נדודי שינה לא הצליחו לעשות מה שאתם עשיתם - להתיש אותי סופית. יש לי מספיק מוצגים להגנה על ההחלטה שלי ללכת לישון מרוב עייפות ולא לתת לכם סיכוי.
תשו כוחותיי לתת הזדמנות לכל בחור שחושב שמגיעה לו הזדמנות, ולהתבדות כל פעם מחדש. יש כאלה שזה מתסכל אותן, יש כאלה שזה מעציב אותן, יש כאלה שזה ממרמר אותן, יש כאלה שפשוט הפסיקו להאמין ברומנטיקה. אצלי? אצלי זה פשוט עייפות.
כל הכושר היומי שאני עושה לא מעייף אותי כמו בחור שהבטיח לצלצל ולא מצלצל. העבודה המאתגרת שלי שלי לא מתישה אותי כמו בחור שהבטיח להיפגש ולא מתכוון לזה.
נכון, אני לא מאתמול בעולם הדייטינג, ודווקא בגלל זה התעייפתי. זו העייפות שנמצאת במורד הציפיות שמתרסקות, העייפות שנמצאת במורד ההר שנקרא תקווה. העייפות שנמצאת בנקודת השפל אליה מגיעים רסיסי האופטימיות כשהם מתנפצים.
זה לא שאין לי דייטים. זה לא שאין לי אפשרות להיכרויות. זה לא שאני לא מחוזרת. אני כל אלה, ואף יותר. אבל יש משהו מעייף באוויר, עייפות של הבטחות לא מקויימות. עייפות של היכרויות לא ממומשות. והעייפות הזו גורמת סימנים שחורים מטאפוריים מתחת לעיניים הלא-מטאפוריות שלי.
- בגילי אי-אפשר שלא להיות כן. השקר מעייף מדי -- אלבר קאמי
מוצג ראשון של ההגנה: עלם חמודות מהרכבת.
יוצא שאני נוסעת ברכבת, כאילו הייתי בטיול בארצות אירופה, רק שהנופים הם נופי ארצנו, והבחורים ברכבת דוברי עברית, ואפילו רהוטה. רצה הגורל ובעת יציאתי מהרכבת ניגש אליי בחור, ובעודי מדברת בנייד, פנה אליי ואמר: "נו, את מתכוונת לסיים מתישהו?". שאלתי אם דיבורי מפריע לו, כמו אותם נוסעים ברברים שמשמיעים בקרון את המוזיקה החביבה עליהם, אבל הבחור ענה לי בחיוך: "מה פתאום מפריעה? אני פשוט רוצה שתדברי גם איתי, לא רק עם חברה שלך".
משקיען, אני חושבת לעצמי, לא מייצרים כאלה יותר
נו, בשביל בחור שיש לו אומץ לגשת אליי בתלת ממד ולא רק בווירטואליה ניתקתי את הטלפון. השיחה היתה חביבה, והבחור הכניס את המספר שלי לנייד. מספר הטלפון שלי, לא מספר החזייה (הפרטים שמורים במערכת). יצאתי טובת לבב מתחנת הרכבת, ומה מופתעת הייתי כשהבחור רדף אחרי במשך עשר דקות ברחבי העיר, כי המספר נמחק לו משום מה והוא רצה להשיגו מחדש. הפעם הוא כתב אותו על כף ידו. ממממ, משקיען, אני חושבת לעצמי, לא מייצרים כאלה יותר. כך חזרתי לי לביתי מספרת לכל מי שרוצה לשמוע, וגם למי שלא, שתחנות רכבת הן-הן מקום ההיכרויות הרומנטי החדש. עבר יום, עברו יומיים, עברו שלושה. אין קול ואין צלצול. חשבתי שאולי כדאי להיכנס לוויינט לבדוק אם קרתה תאונת רכבת, בכל זאת רכבת ישראל, אבל שום דבר כזה לא היה בשום מבזק.
הדבר הביא את מועצת חכמי השבט, הידועות כחברותיי וחבריי, לתהות: מילא לא רצה לצלצל, אבל הלא רדף אחריי כדי להשיג מספר. על שום מה ולמה?
והתהייה? התהייה מעייפת!
- אין דבר מעייף יותר מאי-החלטה --ברטרנד ראסל
מוצג שני של ההגנה: בחור שחזר מן העבר, מרצונו הבלעדי, ונעלם.
מדובר בבחור שפגשתי בעבר. היה דייט ובזה נגמר הסיפור, וליתר דיוק נכנס לרשימת ה"לא יצא ממנו קשר רומנטי, אבל יצא ממנו טור בערוץ יחסים". מסיבה מסויימת הוא החליט לחזור. תמיד ידעתי שיש אנשים שעבורם אני קשה לעיכול, אז אולי המנגנון אצלו איטי יותר.
הוא יצר קשר זמן מה אחרי פגישתנו - שלח מיילים, סימס והביע רצונו בפגישה נוספת. בהיותי אדם מנומס שלא מאמין בסינונים אלא אם כן את מכינה פסטה, החלטתי שאענה לו. אולי גברים שרואים מכאן לא רואים משם, או משהו כזה. עניתי. אפילו הייתי מנומסת, ובעודו מצלצל כשאני בפגישה חשובה, עניתי והבטחתי לחזור מאוחר יותר. ואכן כך היה הדבר, וצלצלתי חזרה: צלצול אחד – האם הוא במקלחת? צלצול שני - האם הוא במכון הכושר? צלצול שלישי - האם הוא בטיול עם הכלב? צלצול רביעי - האם הוא שוכב תחת כוננית ספרים שנפלה עליו?
עד היום התשובה לא ידועה. אולי המלך היה צריך לשיר "יש גברים נסתרים לא נבין לא נדע". ואני? אני סקרנית. אולי זה משהו שקשור למזל האסטרולוגי שלי. והסקרנות? הסקרנות מעייפת!
- מסקנות הן המקום שאליו אתה מגיע כשאתה מתעייף מלחשוב --מרטין פישר
מוצג שלישי של ההגנה: בחור שגרם לי להתחיל איתו (!) באלפי רמיזות והתאדה.
אני יושבת על הבר עם חברי א', בזמן האיכות הקבוע שלנו. השיחה קולחת, האלכוהול גם (זאת אומרת צ'ייסר אחד זה יותר ממספיק עבורי, בטח אם הוא לא של דיאט קולה), והברמן שלפנינו מפלרטט איתנו. טוב, ככה ברמנים, מפלרטטים עם כל מי שיושב על הבר, אבל אומר לשנינו שחבל שלא הספקנו לדבר ושנבוא מחר או מחרתיים, תוך ציון המשמרות המדוייקות שלו. אם ניקח בחשבון שהיכולת שלי לזהות גברים שאוהבים את בני מינם היא בלתי מוטלת בספק, הרי שפה ידעתי שאם אני או א' היינו מורידים חולצה, הברמן היה מסתכל על המחשוף שלי, ולא של א'. נו, גם זה קורה בעיר הזו לפעמים...
וכך, בעודי אומרת לו באקט נועז "תשמע, א' נשוי, אבל אני פנויה וזה מספר הטלפון שלי", מחייך הברמן "וואו, הפתעת אותי... כל הכבוד שקראת אותי נכון!". אני משרבבת את מספר הטלפון שלי על פתק וגורמת לברמן לחייך באמצע משמרת עמוסה, וחושבת לעצמי שהנה, המעיל הסגול שלי הוא כמו בגדי אשת חיל בסדרה המיתולוגית, והוא מחולל כוחות על.
ומה? צלצל? הרי אם היה מצלצל לא הייתי נמצאת על המקלדת, אלא איתו באיזה בר, מריצה שורות של דיאט קולה.
תראו, אין לי בעיה עם חוסר עניין, אבל למה ליצור ציפיה? למה להפיח תקוות שווא? ובעיקר, למה לשקר? לשקר לבחורה, ולשקר לעצמך שאתה אשכרה מתכוון לצלצל או להרעיף יחס בהמשך?
אני לא מבינה, וחוסר ההבנה מעייף!
נאום ההגנה:
אז עייפתם אותי. כל אותם אלו שנשבעו שיצלצלו ולא עשו זאת כי חברת הסלולר קרסה באותו יום.
כל אלה שהבטיחו לבוא לפגוש אותי ולא הגיעו כי היתה הפגנת נהגי משאיות באיילון.
כל אותם אלה שצ'וטטו איתי ונעלמו כי מארק צוקרברג החליט לשנות ממשק באתר.
אני הולכת לישון. תעירו אותי כשיהיה פה מישהו שיעמוד מאחורי המילה שלו. בשביל אחד כזה אני מוכנה לוותר על שינת היופי שלי. גם על שינת האופי. יש לי מספיק משניהם.
לפנייה לכתב/ת 
