פוליטיקה - שיעור בערבית
רוב הישראלים מוותרים על הפוליטיקה מרצונם - אך המצרִים מזכירים לנו שבימינו אין שלטון שישרוד זמן רב ללא הסכמת העם
לפוליטיקה יש יחסי-ציבור רעים - בדרך-כלל, ובישראל של העשור האחרון בפרט. זה לא מפתיע: הכנסת שלנו נגועה בשחיתות ובציניות; המנהיגות רופסת ונטולת-חזון; והזלזול בשלטון החוק מתחיל בזרועות-השלטון, ומתפשט בין האזרחים. אלה חוברים להחלטות שמבוססות על אינטרסים כוחניים צרים, לפעמים אישיים, שאינם מבטאים את רצון העם או את צרכיו.
- הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet
שלטון הכוח משחית את הדמוקרטיה: במקום לקדם הסכמות הוגנות בין חלקים שונים בחברה, הוא פונה לרדיפת החלשים על-ידי החזקים, המיעוט על-ידי הרוב. הליכוד וש"ס מגדילות את מספר העניים, מחסלות את מעמד-הביניים, וזורקות 51 מילדי לוד מבתיהם, אותם הרסו על הרהיטים והחפצים; ברק וליברמן ממשיכים בחיסול מערכות הבריאות, העבודה
לפוליטיקה בה הרוב דורס את המיעוט קשה לעשות יחסי-ציבור טובים, משום שהיא קרובה מדי למצב בו "כל דאלים גבר". מייאשת ומנכרת, היא פורמת את התפרים שבין הקבוצות והפרטים במקום ליצור ולחזק אותם, ומכלה את משאבי הארץ, את כוחותינו ואת תקוותינו.
אבל, השבועות האחרונים מספקים גם דוגמה לפוליטיקה אחרת. לָהזדהות של ישראליות וישראלים רבים עם מאבק העם המצרי לשחרור, יש שורשים עמוקים. לצד החשש שגורמים לא-דמוקרטיים ישתמשו במהפכה במצרים לרעה, ההתקוממות המצרית מחוברת לאינסטינקטים הבסיסיים של כולנו: להיות חופשיים. להתקיים בכבוד. לחיות היטב ולהבטיח את עתיד הדורות הבאים.
נמאס מהדיכוי
המהפכה העבירה בשידור חי את היופי של הפוליטיקה: מיליוני בני-אדם מתנערים מדיכוי של עשרות שנים, ומסתכנים בשם החיים שראוי לחיותם. כשהתאספו - החליף הצבא את נאמנותו, והנשיא את הממשלה. כשקמו, הודיע מובארק שלא יתמודד שוב. כשהבהירו שלא יסתפקו בכך, הביאו לשינוי החוקה המצרית, ולבסוף הדיחו את העריץ בלי לירות ירייה אחת. בתוך-כך נפתח, לפחות לעת עתה, מרחב של דיונים בין מפלגות, מנהיגוּת עממית, ואנשי המנגנון הישן.
לא פלא, אם כן, שישראל הרשמית בוחרת להדגיש את הפחד ואי-הוודאות שמגלם המצב החדש במצרים, וממעטת לעסוק בתקווה: כי גם אם איננו מנסחים זאת בדרך-כלל במלים, אנחנו יודעים להזדהות עם היופי שבמעמד הזה ועם עוצמתו. ועמוק בפנים, מבשילה אפשרות השינוי היסודי: מחברה של נשלטים ושולטים, לחברה של אזרחים ונציגים.
ההשראה הזו תורמת גם להתעוררות המאבק החברתי כאן. בשורה התחתונה, הצעדים הכלכליים האחרונים של נתניהו הם מסך עשן - הכבדת הנטל וביטולה, תוך קיצוץ נוסף ("רוחבי") בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה. אך פניית הפרסה הטרייה של ביבי גם מאותתת שלחץ ממשי יניב שינויים אמיתיים. גם בלי לדעת לאן יוליכו ההפגנות הקרובות נגד הממשלה האנטי-חברתית, ליציאה מהלך-הרוח הפאסיבי יש חשיבות רבה.
כרגע, רוב הציבור הישראלי מוותר על הפוליטיקה מרצונו; אך המצרִים מזכירים לנו שבימינו, אין שלטון שישרוד לאורך זמן בלי הסכמת העם.
הייאוש, כך הוּכח, הוא עניין של בחירה, ולכן השינוי - באחריותנו. במאבק לשוויון מהותי בישראל, בהתמודדות ובהצבעה בבחירות, או בשתיקה - אנחנו נקבע אם להמשיך ולהיכנע לאנטי-פוליטיקה של "האח הגדול", או לִפְנות לנתיב של קיום בכבוד וחיים טובים ככל האפשר לעמים היושבים בציון. רק כשמוסדות השלטון שלנו יפעלו למימוש החזון הזה, נוכל להתגאות בדמוקרטיה הישראלית, שכרגע משוועת לפוליטיקה - במובן היפה של המילה.
נעם הופשטטר, דוקטורנט למדע-המדינה באוניברסיטה העברית בירושליםְ
רוצים לזכות במכונית? השתתפו בתחרות הנהג החסכוני בפייסבוק שלנו
לפנייה לכתב/ת 
