אהוד? לא. אברשה!

בקיץ 1995, כחצי שנה אחרי פרישתו מהרמטכ"לות , אהוד ברק הצטרף לזירה הפוליטית. קידומו היה מטאורי: הוא מונה לשר הפנים ואחרי כמה חודשים, בעקבות רצח רבין, הוא היה לשר החוץ. ב-1997 הוא נבחר למועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה ברוב גדול ובמאי 1999 נבחר לראש הממשלה.

מיד אחר-כך התברר כי החלטותיו נבעו במידה רבה משיקולים לא עניינים, אלא משיקולים אישיים ואף פתלתלים. הדבר הזה בא לידי ביטוי בדרך הרכבת ממשלתו - הוא פגע בכל אחד שהיווה איום מבחינתו: הוא לא צרף את עוזי ברעם לממשלה; שלמה בן-עמי, שנבחר

 ראשון בפרמייריז לרשימה לכנסת, קיבל ממנו את התיק לביטחון פנים - הנושא האחרון שהתאים לו; הוא הרחיק את שמעון פרס מכול הנושאים המדיניים, למרות ניסיונו המדיני הרב. לשכתו הפכה מיד לקן צפעונים.

כישלונו המהדהד בוועידת קמפ-דויוד נבע גם מיהירותו האדירה – הוא זלזל בבני שיחו הפלסטינים ובמקביל זלזל בבוטות במערכת הפוליטית הישראלית - הוא נסע לוועידה גורלית כשממשלתו היתה מפורקת ובלי גיבוי פרלמנטארי מינימאלי. מחשבתו ההזויה היתה כי יקבל תמיכה מהציבור הרחב, תוך התעלמות ממוסדות הדמוקרטיים.

חבל שלא למד כיצד מנחם בגין התייחס למוסדות האלה בימי ההכרעה, בעקבות ועידת קמפ-דויוד ב-1978. גם כישלונו האדיר בבחירות לראשות הממשלה בפברואר 2001 נבע מיהירותו - הוא הכריז על הבחירות האלה בלי להתייעץ עם אף אחד ובלי להבין כי מאז הבחירות האחרונות רוב תומכיו, שעשו הכול כדי לסייע לו, נסו ממנו לנוכח התנהלותו הקלוקלת. התברר להם שהוא רחוק מאוד להיות ממשיכו של יצחק רבין.

הבטחות צריך לקיים?

בעקבות כישלונו הוא פרש מהפוליטיקה כדי "לעשות לביתו" והפך לאדם שמתנהג כ"עשיר חדש", שאין בו קמצוץ צניעות, איפוק וחוש מידה - מדהים עד כמה התנהגותו כאיש פרטי דומה להתנהגותו כאיש ציבור. ב-2007 הוא נבחר ליו"ר מפלגת העבודה על סמך התחייבותו לפרוש מממשלת אהוד אולמרט, בעקבות מסקנות ועדת וינוגרד. אישים כמו ח"כ אופיר פינס תמכו בו בגלל שהאמינו לדבריו.

הפרתו את הבטחתו המפורשת נבעה מגורם עמוק: הוא חזר לפוליטיקה בלי היסוד הנפשי שהיה לו בעבר - רצון נחוש להגיע לכס המנהיגות, כדי לעצב את סדר היום הלאומי. הוא התחיל להתנהג כראש מפלגה שמטרתה היא להיות גלגל חמישי בשלטון. כמו מפלגות שנעלמו כמו המפד"ל והליברלים העצמאיים.

הוא מוכן לשלם את כל המחיר כדי להישאר בלשכת שר הביטחון. הוא הפך למעין מהמר שמוכן לקחת הלוואה בריבית קצוצה בלי להבין כי יום הפירעון יגיע מאוד מהר.

היסוד הזה מסביר את התנהלותו בשנים האחרונות: דבריו המפורשים אחרי כשלון מפלגתו בבחירות האחרונות, כי יש לעבור לאופוזיציה כשבמקביל ניהל מגעים עם נתניהו כדי לזחול לממשלתו; הקמת מפלגתו הפתטית "עצמאות", שתרומתה לפוליטיקה

 הישראלית היא אדירה : שינוי כללי האתנן. התנהגותו בשערוריית מינוי הרמטכ"ל דומה להתנהגותו כראש מפלגה: אין כללים מחייבים, אין ראייה עניינית, אין אחריות ויש רק ראייה אישית ובעיקר - הכול הוא אגו, אגו ואגו.

כשברק הודיע על הקמת "מפלגתו" (שהיא לא יותר משדולה להענקת ג'ובים) העז להשתמש בשמו של דוד בן-גוריון. הוא היה חייב להשתמש בשמו של אברהם ("אברשה – חזור הביתה!") שריר ובשמם של עמיתיו חברי המפלגה המהוללת "מפלגת הקידום הרעיון הציוני" - שהוקמה ב-1990 כדי לסחוט תפקידים מראש הממשלה יצחק שמיר ונקברה קבורת חמור אחרי פחות משנתיים. זה הדגם הראוי לאהוד ברק ולא מייסד המדינה.

פרופ' יחיעם ויץ, החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה