"טלגרמתי, אין תשובה ממך", כתב אשכול לאשתו
ביום השנה למותו של ראש הממשלה השלישי של ישראל, פרסם גנזך המדינה חליפת מכתבים בינו לבין רעייתו בראשית שנות ה-30, בזמן שאשכול, אז שקולניק, שימש שליח בברלין הנאצית. לצד געגועים עזים, עסקו השניים בנעשה בארץ: "יש לי איזה חשש"
42 שנים חלפו מאז הלך לעולמו לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל. האיש שהנהיג במהלך מלחמת ששת הימים, חלה בסרטן במהלך כהונתו ומת מהתקף לב, נחשב לאחד מאבות המדינה שצרוב פחות בתודעה הישראלית. היום (א'), ביום השנה לפטירתו, פרסם גנזך המדינה לראשונה חליפת מכתבים בין אשכול לבין רעייתו משנות ה-30, אז הוצבו השניים בשליחות ציבורית בחו"ל, רחוקים זה מזו וגם מבתם הפעוטה, דבורה. ההתכתבות מספקת הצצה נדירה אל חייו של אשכול ושופכת אור על אישיותו ואופיו כמי שלימים ינהיג את מדינת ישראל העצמאית.
"שלום רב מוליק!"' רשמה אלישבע קפלן, לימים אשכול, בפתח מכתבה מ-19 בספטמבר 1933 (לצפייה במכתב המלא בפורמט pdf - לחצו כאן) לבעלה שנשא אז את שם משפחתו המקורי, שקולניק. הוא נולד באוקראינה, ובאותה העת, שהה בברלין, שכבר אז הייתה בירתה של גרמניה הנאצית בראשיתה. אשכול נשלח מטעם התנועה הציונית וההסתדרות בניסיון לסייע לקהילה היהודית שם להעביר את נכסיה ורכושה לארץ-ישראל.
"איך מתקדמים העניינים?". אשכול ורעייתו (באדיבות גנזך המדינה)
האשה, שהייתה אז בבית אמה בסיניאבקה שבפולין, סיפרה לבעלה כי בתמונת בתם ניכר שזו מלאת געגועים להוריה: "תמול קיבלתי את מכתבך. באמת כבר לא הייתי שקטה. הקטנוסיה (הבת, דבורה) כנראה באמת מתגעגעת מאוד ומשונה ויפה הביטוי שלה. התמונה דווקא רעה מאוד. מאוד הייתי רוצה לראותה". דבורה אשכול הייתה אז בת שלוש, ונותרה בלא הוריה בקיבוץ דגניה ב'.
"מוליק, רציתי לדעת על הנעשה אצלך בעבודתך. הבן אבין שתרגיש את עצמך לא ביותר טוב, אבל בכל זאת בפניי עליך לפתוח את סגור לבך. איך מתקדמים העניינים?", תהתה הרעייה על מעשיו של בעלה, זמן קצר אחרי שהגיע לבירת גרמניה אחרי שהות בפראג, שם נערך הקונגרס הציוני ה-18.
רצח ארלוזורוב זיעזע גם מרחוק
נושא מרכזי שהסעיר את היישוב העברי באותה התקופה היה רצח חיים ארלוזורוב ביוני 1933, כמה חודשים קודם לכן. אלישבע התייחסה לכך במכתבה, והביעה זעזוע ממאמר שכתב בעקבות האירוע אב"א אחימאיר, שבו גרס כי יש להתיר רצח, במקרים מסוימים. "הקראת ב'דבר' את מגילת הסיקריקים? פחד יתקפנו למשמע הדברים האלו. לאור אידאות כאלו מתחנך נוער ומוסר את נפשו. הדבר מעציב מאוד. ויש אידאלימוס ידוע בנוער זה".
לוי שקולניק, לימים אשכול. תכתובת אישית ונדירה (צילום: דוד רובינגר)
רעייתו של אשכול החלימה באותם ימים ממחלה, ובין השאר עסקה בפעילות פוליטית. פרט לנושאים הבוערים, היא דאגה לעדכן אותו גם במזג האוויר שאותו תיארה: "אלו ימי סגריר ודלף ואין לצאת מפתח הבית. כך אחשוב מחשבות. אגב, אמא מאוד רוצה לראותך ומבקשת מאוד שתבוא. גם המשפחה רוצה בכך. אולי תשתמש בהזדמנות זו ותבוא לאיזה ימים. התאמצות מיוחדת לא כדאי לעשות לפי דעתי. אני מוסרת לך את בקשת הבית כלשונם ורצונם".
בסיום המכתב, הביעה הרעייה תקווה כי תזכה לתשובה מבעלה בהקדם. "רצוני שערב חג עוד יגיעו מכתביי אליך. רצוני לשתף את עצמי, ולו גם במכתב בבדידותך בחג זה", כתבה אלישבע וחתמה בברכת חג שמח ושנה טובה. היא איחלה כי "שנה זו תביא אפשרות של פעולה ויצירה לנו, ולנו באופן פרטי שנת מנוחה ופעולה. שלך באהבה, אליק".
"מיום ליום אני מחכה"
רק ימים ספורים חלפו עד שקיבלה אלישבע מכתב מבעלה האהוב (לקריאה בפורמט pdf - לחצו כאן), שככל הנראה לא זכה לראות מכתבים קודמים ששיגרה לו. ב-25 בספטמבר 1933 השיב לה לוי שקולניק בזו הלשון: "אלינקה אהובה. לגמרי לא אבין מה קרה? על מכתביי, גלויותיי, טלגרמתי, תמונתי אין כל תשובה ממך. בינתיים עברו ימי החג. אין זאת שקרה דבר מה. מיום ליום אני מחכה. מפוסטה לפוסטה מצפה ולשווא. שמא נסעת ללודז'? בוודאי צריך היה לכתוב. מתוך הצפייה, גם אני כבר ימים אחדים לא כתבתי".
כותרת "ידיעות אחרונות" מיום מותו של אשכול, פברואר 1969
פרט לכך, תיאר ראש הממשלה לעתיד את המצב בארץ-ישראל באותה התקופה,
שמפעל ההתיישבות בה ידע כבר אז בעיות רבות. "יש לי איזה חשש ותחושה כי היהודים מתחילים לאט -לאט להסתגל, ובייחוד בעלי האמצעים. רק מהפרובינציה הרחוקה והענייה, מגיעים קולות של אנשים הרוצים לעזוב וללכת לארץ-ישראל בתקווה שיסתדרו. אך מהם לא נִבָּנֶה. אותם צריך לבנות".
כמו אשתו, לא הצליח אשכול להסתיר את געגועיו העזים לבת דבורה. "לא קיבלתי יותר ולא כלום וגם מהבוסקה", הוא כינה אותה. "נקווה שהכול טוב. מתי תבואי ומה אתך? שמא את חולה? אולם גם אז אפשר לכתוב. שלום, כתבי ובואי. אני כותב במשרד בבוקר בטרם יבואו הקליינטים. שלך, ל' שקולניק".
לפנייה לכתב/ת 
