שירה מבינה: ההריון הזה ייגמר בעודף משקל
חצי שירה כבר בחודש השביעי והבטן הגדלה מביאה איתה את ההכרה שלא יקרה אסון אם היא תעלה במשקל קצת יותר מהמתוכנן. אבל גם כשהיא משחררת את הרסן - היא מקפידה לא להגזים. בכל זאת, "אחרי הלידה" כבר כמעט כאן. טור עם בטן נפוחה במיוחד
בימים האחרונים איבדתי את הקלילות אותה חשתי בשנים האחרונות מאז שירדתי במשקל. את מקומה החליפה תחושה של כבדות שהשתלטה עליי פתאום. אפילו הנשימות הפכו כבדות יותר ואני כבר לא יכולה לסחוב דברים באותה קלות כמו פעם.
נכון, הכבדות הזו הייתה צפויה. בכל זאת אני בחודש שביעי וסוף ההריון כבר נראה באופק. אבל למה אף אחד לא הכין אותי אליה מראש?
"הגוף מסמן: 'תרגיעי'"
אני חושבת שלחודש השביעי יש משמעות אחרת עבורי, לעומת נשים אחרות. מבחינתי רק החודש הבטן החליטה סוף סוף לצאת, כך שרק עכשיו אני באמת מתחילה להרגיש בהריון. גם הסביבה התחילה לשים לב להריון רק עכשיו, ופתאום אנשים מתייחסים לזה. שלא לדבר על התופעות השונות והמשונות שהחלו החודש.
- רוצים לדעת מה עבר על חצי שירה בחודשי ההריון הקודמים? לחצו כאן
התופעה הבולטת ביותר שהתחילה בחודש השביעי היא האיתותים של הגוף שאני צריכה להרגיע. פתאום הוא רוצה משהו אחד והראש רוצה ורגיל למשהו אחר. מי שמכיר אותי כבר יודע
שאני מטבעי אדם שאוהב להתרוצץ. כל שעה פנויה בבית אני דואגת למלא במשימות, בין אם הן הכרחיות או לא. בישולים, קניות, אפייה (התחום האהוב עלי), בילוי עם חברים או משפחה, כל שעה פנויה נראית לי כזמן מעולה לנצל להספיק עוד משהו.
הבקרים שלי אמנם מתחילים בתחושה מעולה. אימון הספורט זורם כרגיל וגם יום העבודה עובר בצורה שגרתית למדי. אבל אז מגיעה השעה אחת והגוף מתחיל לסמן: "תרגיעי".
באותה השעה בדיוק, במקרה או שלא, אותות הרעב מתחילים להגיע. הגוף מזהה שזו שעת צהריים - והרעב מתחיל. הבטן מתהפכת, מבהירה שאין שום אפשרות לדחייה, ומקבלת את כל מה שדרוש.
כמובן שלאחר האוכל העייפות רק גוברת, אבל בניגוד לחודשים הקודמים, הפעם מדובר בעייפות שקשה להסביר אותה. זו עייפות שדומה לזו שחשתי אחרי אימונים, בתקופה של לפני ההריון, כשהייתי באימון אחד מכניסה הליכון ושחייה קלה בבריכה.
אבל אלו לא רק הסממנים הפיזיים שבגללם החודש השביעי הוא מבחינתי שונה כל כך. בינינו, גם לי נפל האסימון על כך שאני בהריון רק עכשיו. ההכרה הברורה ביותר בכך שהלידה מתקרבת הגיעה במפגש הראשון של קורס ההכנה ללידה. פתאום קלטתי שבעוד עשרה שבועות זה אמור לקרות והבנתי שזה אמיתי לגמרי. לזה הצטרפו הבטן הגדולה והבעיטות מצד הגברת הצעירה שיושבת אצלי בבטן - והפכו את הכול למוחשי ביותר.
אבל זה שקלטתי שאני בהריון, ממש לא עזר לי לקלוט שאוטוטו אני "אחרי לידה". ששת החודשים הראשונים של ההריון עברו כל כך מהר, ופתאום הוא כבר עומד להיגמר, תופס אותי לגמרי לא מוכנה.
"התחלתי להשלים עם כך שאשאר עם עודפים"
אל השבוע ה-29 הגעתי עם עליה של שישה ק"ג. אני מודה שאני מאוד מרוצה מכך שאני ממשיכה באורח החיים שלי כמו לפני ההריון. ככל שהשבועות עוברים גם החששות מעלייה גדולה במשקל ופריצת כל הגבולות הולכים ופוחתים. אני אוכלת מסודר, נהנית במסעדות האהובות עליי וממשיכה לאפות כמו שרק אני אוהבת - אבל גם יודעת לאזן ולא להפריז.
רבים מהאנשים שסובבים אותי אמרו לי "לשחרר" ושבהריון מותר לעלות קצת יותר, ואחר כך לרדת הכל בחזרה. האמת? הם צודקים. שלא תבינו לא נכון, אני לא חושבת שצריך לפרוק כל עול ואין לי כל כוונה להישאר עם עודפים גדולים, אבל התחלתי להשלים עם כך שאשאר אחרי הלידה עם עודפים איתם אוכל להתמודד ביום שאחרי.
אבל עדיין אין לי שום כוונה לעשות שוב דיאטה, וזו גם הסיבה שברוב ההריון החזקתי את עצמי שלא להתפתות לאוכל, לפיתויים ולמתוקים שכל כך אהבתי. הרי אוכל הוא דבר רגשי ביותר - במיוחד אצל מי שאוהב לאכול, ולאכול טוב.
כדי לא להגזים אני גם מקפידה לנהל יומן אכילה, אותו כלי שאני מניחה שלא מעט מכם, הקוראים, מכירים מתהליך ההרזיה האישי שלכם. אני חושבת שאין ספק בכך שזהו כלי חשוב במיוחד בתקופת ההריון, מכיוון שכך ניתן לראות את המקור לעלייה במשקל. אם אתן ממשיכות לאכול פחות או יותר כמו קודם (כמובן בתיאום עם הרופא המלווה) - סימן שהעלייה היא מהתפתחות ההריון ולא מאכילה מופרזת.
יומן האכילה שלי בתקופת ההריון לימד אותי כל כך הרבה בחודשים האחרונים. הוא לימד אותי לא להיבהל מעלייה גדולה מדי במשקל, כי בשבוע לאחר מכן עולים מעט (אגב, זה נכון גם לשבועות שבהם מוסיפים עוד מזונות לתפריט), הוא לימד אותי כיצד השתנו הטעמים שלי בחודשי ההריון, מה יכולתי לאכול ומה לא, והוא גם משאיר לי מזכרת נהדרת מתקופה מופלאה זו.
מהיומן הבנתי שלא היו לי חשקים למאכלים מסויימים (שכה אופייניים לחודשים אלו) ושהמשכתי לאכול הכול, כמובן במגבלות ההריוניות שלי. על הסושי החי או הקרפצ'יו המת נאלצתי לוותר בהוראת הרופאים ולחבריי הטובים, החצילים והטחינה, אמרתי שלום בשלב די מוקדם - אחרת תופעת הצרבות היתה משביתה אותי לכמה שעות טובות.
"היו לי כל הסיבות לשבת על צלחת רוגלעך טובה ולהתאבל"
אנשים תמיד רוצים לדעת מהו הטריגר שיגרום להם לפרוץ את הסכר, לשבור את כל החומות ולהיקלע לבולמוס אכילה בלתי פוסק. בתקופת ההריון הייתי באותו המקום מאות פעמים. יכולתי לפרוץ את אותו סכר בקלות, בעזרת ההורמונים המשתוללים וצמד המילים "מותר לי". אצל מישהו אחר אותו טריגר יכול לצוץ בגלל משבר כלשהו, פרישה מהעבודה, בעיות במשפחה או עם חברים ולצער כולנו גם בגלל אובדן של אדם קרוב.
לצערי במתקופת ההריון איבדתי את סבי וסבתי בהפרש של שלושה שבועות בלבד. עברתי מהלוויה אחת לשנייה וימים ארוכים של שבעה. הידיעה ששניהם לא יזכו להכיר את הנינה שכל כך חיכו לה הכאיבה לי והעציבה אותי מאוד. לכאורה היו לי באותם ימים קשים את כל הסיבות לשבת על צלחת רוגלעך טובה ולהתאבל, כי הרי "חיים רק פעם אחת" ו"מותר לי כי אני בהריון" ועוד מיליון תירוצים, אותם העלתי בדיבור ביני לבין עצמי.
סבי וסבתי היו שניהם אנשים חזקים, שהשיגו המון בחיים, אנשים שאהבו לחיות ולחיות טוב. המחשבה שאעלה במשקל בגלל מותם לא עזבה אותי. שניהם היו גאים בי כל כך על הדרך הארוכה שעשיתי בתהליך ההרזיה שלי. ודווקא בגלל הגאווה הזו - הרגשתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד את כל מה שהשגתי. לכן בחרתי להרים את עצמי ולהיות חזקה, להבין שהאוכל לא יחזיר אותם, אלא רק ישאיר אותי עם קילוגרמים נוספים שעשויים לגרום לי לתחושת תסכול ולהרגשה לא טובה עם עצמי, ולא נשברתי.
הכותבת היא מנחת קבוצות להרזיה. לאתר "חצי שירה" לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
