השואה כמטפורה - נסבל?
"רכניץ" של תיאטרון הקאמרשפילה ממינכן שמבקר בארץ, היא הצגה עם כוונות חשובות אך התוצאה הבימתית מבלבלת. לקהל הישראלי לא יהיה פשוט לעכל אותה
איך מדברים על הבלתי ניתן לדיבור? איך ממללים את מה שהמלל אינו יכול להכיל? איך נוגעים בזוועה מבלי להפוך אותה לבנאלית? איך עושים הצגה מִטֶבח? השאלות האלה, הן רק חלק קטן מְיַם השאלות שצפו ועלו תוך צפייה בהצגה "רכניץ" של תיאטרון הקאמרשפילה ממינכן, שמבקר בימים אלה בתל אביב.
רכניץ. מציאות מחלחלת שהודחקה אל שולי הזיכרון (צילום: איציק בירן)
אשדים של טקסטים, שכתבה כלת פרס נובל לספרות אלפרידה ילינק, נשפכים בפרץ סוער מן הבמה אל היושבים באולם ומאיימים להטביעו. מילים ועוד מילים מתקיפות את האוזן במוזיקליות נעימה - אבל רק לכאורה - עד שהן הופכות לערבוביה מעורבלת וטורדנית של קולות אשר מתרחקים מהשומע כמו ההיסטוריה.
בניגוד למה שנהוג לומר, במקרה זה, אלו בפירוש לא הטונים שעושים את המוזיקה.
"בואו נניח את המטען ההיסטורי הכבד כדי שלא יפריע"
מאחורי המילה הלא מוכרת "רכניץ" מסתתרת מציאות מחלחלת שהודחקה אל שולי הזיכרון של ההיסטוריה. בליל ה-24 במרס 1945, חגגו קציני אס.אס, אישים בכירים בגסטאפו ותומכים מקומיים של המפלגה הנאצית, במסיבה פרטית שארחו הרוזן והרוזנת באטיאניי. במהלך אותה המסיבה, שנערכה בטירת רכניץ, שבסמוך לגבול האוסטרו-הונגרי, נרצחו באכזריות 180 עובדי כפייה יהודים שנמצאו בלתי כשירים או חלשים מכדי לעבוד.
שכבות ארכיאולוגיות של תחושות קשות ובעיקר התנגדות
15 מהאורחים קיבלו לידיהם כלי נשק, ששימשו לרצח היהודים אשר אולצו להתפשט ועברו מסכת עינויים והתעללויות במשך לילה שלם שבסופו נורו למוות. שניים מן היהודים קבלו הוראה, לפני שנורו אף הם, לחפור בידיהם קבר אחים שעקבותיו לא נמצאו עד היום.
המארחים מהגיהנום מעולם לא הועמדו לדין. חלקם סיימו את חייהם בעושר ואושר בשוויץ. קשר השתיקה סביב מעללי אותו הלילה, נשמר עד היום. עדי מפתח, שביקשו להעיד בעבר על השתלשלות האירועים באותו הלילה, נרצחו לפני שהגיעו למסור את עדותם בעיירה האוסטרית הפסטורלית.
התבוננות מעמיקה בזיוף
לא פשוט לפרק את הטקסט של ילינק שחף מסיטואציות דרמטיות או מדמויות מובהקות. עוד יותר קשה להרכיב ממשטחי הטקסט הבלתי נדלים שלה, שרק מחציתם הגיעו לבמה, מבנה של מחזה. את המשימה היומרנית הזו לקחו על עצמם במשותף הבמאי יוסי וילר והדרמטורגית יוליה לוכטה. הם שמים את תועפות המילים בפיהם של חמישה שחקנים נפלאים, שמייצגים לפרקים את הרוצחים, משרתיהם או מעין שליחים שתפקידם למסור את המידע או הזיכרון, הלאה לקהל.
רוצחים, משרתים או שליחי זיכרון שתפקידם להעביר את המידע
הסיטואציות שהם מייצרים על הבמה - ובהן הרבה רמיזות מיניות וייצריות מתפרצת שבאה לידי ביטוי בהאבסה בלתי נשלטת - חושפות בזו אחר זו שכבות ארכיאולוגיות של תחושות קשות כמו סלידה, כעס, חלחלה, זעם ובעיקר התנגדות. הצפייה במתרחש על הבמה, בלתי רצונית כמו הצחוק שנפלט מפעם לפעם באופן בלתי נשלט. היהודים, במחזה הזוועה הזה שבו אינם נוכחים ומוגדרים כ'פריטים חלולים', הם רק אמתלה לדיון עמוק במה שנשאר כזיכרון פרטי ולאומי מִטַשְטָש ובמניפולציות שעושה הזמן לקטסטרופות היסטוריות. זו השואה כמטפורה, אם תרצו.
לא בטוח שהקהל הישראלי מוכן עדיין לקבל את השואה כמטפורה גם אם מדובר, מראשיתו ועד סופו של האירוע הבימתי הזה, בכתב ביקורת נוקב על חברה דקדנטית, פרוורטית ווולגארית שמסתתרת מאחורי מסווה של תרבותיות ולוקה בזיכרון סלקטיבי כשנוח לה אך יודעת היטב, כפי שאומרת אחת הדמויות, "לכפר ולהתחרט בגאווה". דמות אחרת, שמבקשת לפנות את עצמה לאורגיה המונית שמתרחשת על הבמה, מדגישה את אותה הנקודה בדיוק באומרה: "בואו נניח את המטען ההיסטורי הכבד כדי שלא יפריע". ספק אם מישהו יכול היה לכתוב טוב יותר את גילויי השנאה העצמית שמטפחת ילינק וכן, הטקסטים שלה, שנערכו ביד אמן, הם התבוננות מעמיקה בזיוף, ביצר וברע האנושי ובכל זאת, בסופו של יום, התוצאה הבימתית מבלבלת.
בדיון שנערך אחרי ההצגה התפרצה אישה מבוגרת, ניצולת אושוויץ, בזעקות שבר. "שואה זה לא טקסט אלא מציאות איומה. לקחו לי את כל המשפחה באושוויץ. לקחו לי את הנעורים ואת כל מה שהיה לי. איך אפשר להעביר את זה בטקסט?". צוות היוצרים והשחקנים שישב על הבמה, נדם באחת. "אנסה לענות, אם זה אפשרי בכלל", אמר הבמאי, "זהו בפירוש לא טקסט דוקומנטרי ואין לו כל כוונה להיות שכזה. ילינק לא מספרת על השואה אלא עוסקת בדיבור על השואה שמכסה על מה שבעצם קרה ומשתיק את האמת".
בתוך מסלול המכשולים האינטלקטואלי הזה נדמה לפעמים שהיוצרים ביקשו במכוון להקשות על הקהל. בסופו של יום, מה שמתקבל על הבמה הוא אירוע מטריד וקשה לעיכול שמרחף במרחבי האינטלקט ומאחר להדהד פנימה אל נבכי הרגש. זהו תיאטרון שמרחיק יותר מכפי שהוא מקרב. כוונותיו חשובות אך הוא בועט, מקיא ומטיח יותר מרצונו להישמע.
לפנייה לכתב/ת 
