הבשורה הקשה: הטיפול בסרטן יהפוך את חי לעקר

• רגע לפני הבדיקה שתבשר - יש לי סרטן - טור רביעי
• "כאילו משאית עלתה לי על הגב" - זמן הביופסיה - טור חמישי
• יש לך גידול - והוא ממאיר - טור שישי
  

תצטרף למועדון ה-VIP

איך שנכנסנו חיפשתי את האיש בדוכן שמחתים על כרטיס המועדון. מועדון ה-VIP של חולי הסרטן, הנה אני בא. המזכירות, באופן חביב למדי, ידעו שאנחנו צריכים להגיע, ובפעם הראשונה לא היינו צריכים להסביר מי אנחנו ולמה באנו.

ד"ר מגן עברה על ההיסטוריה הרפואית שלי ועל הבדיקות עד כה והסבירה קצת ממה שקורה. יש לי גידול מסוג פלזמהציטומה בגב, מה שאומר שתאי פלזמה מיותרים התקבצו למסיבה אצלי בגב. אם הגידול יחיד ולא בעל מאפיינים מערכתיים (דהיינו אם זה לא סרטן מח עצם, אלא סתם התאספות אקראית), מפוצצים אותו בקרינה, מטפלים בגב באורתופדיה שיקומית ועוקבים כל החיים כדי לראות ששום דבר לא חוזר. אבל אם העניין מערכתי, אם מח העצם מייצר בגוף עוד מהחברה של הפלזמה שמשתוללים, מפוצצים את הגידול בפחות קרינה ומשלבים טיפול תרופתי.

כדי לדעת אם יש מחלה מערכתית, חייבים לבדוק מח עצם ממקום אחר, כמו האגן. בקיצור, עוד ביופסיה. אני נזכר "בעונג" כמה כיף היה בביופסיה הקודמת ומחייך.

אם בפנימית היתה תחושה של סחבת, פה היה ההפך המוחלט. מהרגע שנכנסנו הכל תקתק. פה לא מחכים שתתפוס אותם, פה תופסים אותך. תוך דקות פתחו לי תיק, הורידו אותי לאשפוז יום לביופסיה (רגע, אני צריך להתכונן), לקחו לי דם, רשמו מרשמים, נתנו לי לבלוע סטרואידים, זימנו תור לרדיותרפיה ולפני שהספקתי להגיד "פלזמהציטומה סוליטרי" כבר שכבתי על הבטן עם המכנסיים מופשלים, מחכה לביופסיה.

"אני מוכן להפגזה"

ד"ר מגן הסבירה שלהוציא מח עצם מאגן חזק כמו שלי צריך כוח, ומכיוון שהיא - לכל הדעות - אישה לא גדולת ממדים, היא ביקשה מרופא אחר שיעזור. משום מה זה לא נשמע כל כך חיובי בצד שלי. אני שמעתי משהו כמו, "אנחנו מביאים מישהו חזק כדי שנוכל לתקוע לך את המחט באגן. אולי נשאל את ואדים, המאבטח הרוסי בכניסה, אם הוא יכול לבוא לרגע". ד"ר ישורון יקבל את העונג לתקוע לי מחט באגן. אני נשכב על המיטה ומקבל הסבר קצר שעושה לי דה ז'ה וו לשבוע אחורה: דקירה קטנה, חומר אלחוש, דקירה גדולה, מחט גדולה, ביופסיה והביתה. אה כן, הפתעה, זה גם יכאב בבית כמה ימים.

הייתי כבר בסיפור הזה, קטן עלי (אני מקווה). מתחילים: דקירה קטנה, אלחוש, דקירה בינונית, לא נורא, דקירה גדולה, קצת כואב אבל ממש לא נורא, אני מסתכל על הדלת, מחכה שהמשאית תעלה עלי, אבל לא קורה כלום. תיק תיק תיק, המחט של הביופסיה מתקתקת, וזהו. הייתי כל כך מוכן להפגזה שזה עבר מעלי. איזה כיף, מתי הביופסיה הבאה?

האחות חובשת אותי לרוחב הגב, לפחות כאילו עליתי על מוקש. אני מקבל 24 שעות בבית בלי לזוז ומצויד בבקבוקוני סטרואידים קטנים, כמו בקבוקי אלכוהול של טיסה.

מכינים לי מיטת חולה בסלון, אבל הסטרואידים שקיבלתי מקפיצים אותי ואני מרגיש כמו שד טסמני אחרי ארבעה אספרסו כפול. אני קופצני וערני, עולה ויורד במדרגות, מחפש מה לעשות, באטרף מוחלט. נגה נכנסת לתפקיד האחות הקשוחה ואני מקבל ריתוק למיטה ללא זכות ערעור. לאט לאט, כמו שהובטח, מתחיל לכאוב לי באזור הדקירה, רק תזכורת מעצבנת בכל פעם שאני זז.

את השעות הבאות אני מעביר בשכיבה, מחפש חומר באינטרנט על כל מונח רפואי שעלה בשיחות בימים האחרונים. הראש מתחיל להסתחרר מכמות המידע, והאמת? נמאס לי. כמה אפשר לקרוא עד שאין אבחנה מדויקת? אני מכבה את המחשב, מכבה את המוח וצולל לכלום תהומי עד שהבוקר יעלה.

"לא העזנו לשאול כמה זמן עוד יש לי". חי בימים קלים יותר
 

הרופאה לא מחייכת

אחרי יומיים בבית אני מרגיש כמו כרטיסייה אחרי שני ניקובים. מעניין אם בעשרה ניקובים מקבלים קפה ומאפה... אנחנו חוזרים למועדון ה-VIP בבילינסון, לפגישה עם ד"ר מגן. היא לא מחייכת כשאנחנו נכנסים, ואני לא רואה בזה סימן לבאות. זכותה לא לחייך, גם אני לא מחייך כל היום. חוץ מזה, תוצאות הביופסיה אמורות להגיע רק בעוד שבוע. טעיתי.

ד"ר מגן מסבירה שלמרות שעדיין לא עשו פתולוגיה לביופסיה, היא הסתכלה על הדגימה במיקרוסקופ ויחד עם רופא אחר ספרה את תאי הפלזמה במח העצם. הם הגיעו ל-21%, כשלאדם נורמלי יש 5%. כלומר (תופים בבקשה), מסתמנת אצלי מיאלומה נפוצה. נחכה לביופסיה, אבל היא תופתע אם יהיו תוצאות אחרות, כי מה שרואים - רואים!

אני מסכים. מה עוד יכול להיות? בדוגמית המיקרוסקופית, בקנוניה אפלה, התקבצו כל תאי הפלזמה יחד בכוונה לבלבל את האויב? אני מבין שאני בהחלט לא מבין כלום, ובחרתי לקבל את ד"ר מגן כסמכות העליונה. לא בלי זכות ערעור, אבל מבחינתי היא יודעת על מה היא מדברת.

אנחנו יושבים שם במשרד, והרגע התפוצצה פצצת אטום על ראשינו. כמה נמוך שנפלנו כל פעם, הגענו לתחתית. חיפשתי פריצת דיסק מטורפת ומצאתי סרטן. אני מרגיש כאילו אני מחליק לכיוון השפיץ של עקומת גאוס. בכל פעם נדחפנו לפינה בסטטיסטיקה, בכל פעם נפלנו על האפשרות ה"פחות סבירה" - פחות סביר גידול, פחות סביר ממאיר, פחות סביר מערכתי... לפחות מכאן אי אפשר ליפול יותר, אני חושב. ומסתבר שוב שטעיתי.

טורנדו של רגשות

תאי הפלזמה שלי מפרישים שרשראות קלות מסוג קאפה. זה דבר טוב (יחסית), כי זה מדיד, אבל צריך לבדוק שאין הפרשה של דברים אחרים כמו אימונוגלובינים ושאין אברבציות (יש מילה כזאת) שליליות. בקיצור, לוודא שאין אטרף אחר שמסבך את המצב עוד יותר. בהזדמנות זו אני מקבל את הציור השבועי לילד של תא פלזמה ומה הוא מפריש.

נגה ואני יושבים המומים. אנחנו בטורנדו של רגשות ושאלות, כרגע הרבה יותר בצד הפרקטי, כי כאלה אנחנו, פרקטיים כשצריך. אנחנו שואלים את כל השאלות שהמוח שלנו מסוגל לייצר: מתי? כמה? מה עושים? איך? הדבר היחיד שלא העזנו לשאול זה כמה זמן יש לי. ד"ר מגן כנראה מרגישה שחסר לנו הפרט הזה, ומבטיחה שהמטרה היא חיים ארוכים ונורמליים. אנחנו ממשיכים בהעברת מידע ובניסיונות נואשים להבין שנים של לימודי רפואה ומחקר בשיחה של כמה דקות. הדבר היחיד שעובד יותר קשה מהמוח שלנו באותו זמן הוא המדפסת שמשריצה דפים בקצב - בקשות לתרופות, בקשות לבדיקות, מכתבים לקופה, מכתב לביטוח לאומי, דפים דפים דפים.

אנחנו מדברים על דרכי הטיפול. מחר אני אמור להגיע למכון רדיותרפיה, להתחיל טיפול קרינתי, שיהיה עכשיו פחות מסיבי מהמתוכנן בגלל שזו בעיה מערכתית, שמקבלת גם טיפול תרופתי. אני אמור להתחיל קוקטייל תרופות, ואם נגלה עוד אברבציות (אח, איזו מילה) גם כימותרפיה (שיט).

אני מקבל מרשמים על גבי מרשמים: תרופות, תרופות נגד תופעות הלוואי של התרופות הראשונות, וגם תרופות רק ככה שיהיה, אם קורה משהו לא צפוי. כשחשבתי על זה אחר כך, עלה לי חיוך. צריך לקנות את קופסאות הפלסטיק של התרופות שכתוב עליהן היום והזמן של כל תרופה. נשמע מטומטם, אבל זה מאוד מצחיק אותי.

אחת התרופות היא תלידומיד. בשנות השישים נתנו אותה לנשים הרות, נגד בחילות. מה שלא ידעו זה שהיא פוגעת בהתפתחות קשרי דם של העובר, וכך נולדו עשרות אלפי תינוקות בעולם עם גפיים לא מפותחות. מסתבר שדווקא במקרה של מיאלומה נפוצה היא פוגעת בייצור הפלזמה הסרטנית. אז למה אני מספר עליה ולא על התרופה השנייה בקוקטייל שכנראה תביא לי, בנוסף לכל התענוג, גם שלבקת חוגרת (חפשו בוויקיפדיה)? כי התלידומיד יוציא אותי ממעגל הפוריות. נכון שיש לי כבר שלושה ילדים מקסימים ואנחנו לא רואים רביעי באופק, אבל לך תדע מה יעבור עלינו, ובמיוחד עכשיו אולי ארצה להנציח את זכרי בעוד כמה תינוקות? אנחנו מקבלים עוד דף, הפניה לבנק הזרע לבצע הקפאה.

אנחנו אוספים את הדפים ויוצאים מהחדר. הטריקה של הדלת מאחורינו מהדהדת לי בראש כמו דפיקה של פטיש בבית המשפט, כשהשופט חורץ את גזר הדין. קשה לתאר איך הרגשנו כשהדלת נסגרה ונשארנו לבד במסדרון. הלם, פחד, תכנון משימות, מטרה - כל האלמנטים שיש בשדה קרב. התחלנו מלחמה, והגיע הזמן להוציא את הקיטבג מהארון.

רוצים לזכות באוטו? השתתפו בתחרות הנהג החסכוני בפייסבוק שלנו