על קו הזמן: טעימת אורך ביקב קסטל

קסטל היה ונשאר אחד היקבים הישראליים שאני מעריך ביותר, בוודאי בתוך החמישיה הראשונה של הבוטיקים. לצערי לא היו לי כמעט הזדמנויות לטעום מהיינות של היקב, עד לשבוע שעבר, בו פתחו בני משפחת בן זקן, בעלי היקב, את דלתותיו בפני עיתונאים מהארץ ומחו"ל.

אלי בן זקן, אבי המשפחה והיינן, החליט לארגן טעימת אורך של יינות היקב משלושת התוויות שלו, פחות או יותר מהשנה הראשונה שלו, ועד היום. לי היתה זו, לבטח, הזדמנות יוצאת דופן, שהשתוותה רק לטעימת האורך של מרגלית, לפני כשנתיים. לטעימה הוזמנו כמה וכמה מהקולגות המקומיים שלי, וארבעה עיתונאים מחו"ל: מצרפת, בריטניה, הולנד והונג קונג. הרעיון היה להזים שמועות בדבר יכולת ההתיישנות של יינות היקב, שכביכול הולכת ויורדת.

אלי בן זקן (צילום: שגיא קופר) 

לשמחתי, יוצא לי להפגש לא מעט עם עיתונאים מחו"ל, ובעיקר מבריטניה ומאירופה. ההבדלים בהתיחסות ליינות מתיישנים - האם יין במצב מסוים הוא טוב, או פחות טוב - הם גדולים מאוד בין עיתונאי יין מאנגליה ועיתונאים מהעולם החדש, כאשר עיתונאים מהיבשת עצמה - איטליה, הולנד וצרפת - נמצאים אי שם באמצע, בין השניים. מה עושה יין ישן סתם ליין מתיישן היא שאלה גדולה שעומדת בבסיסה ההנחה שככלל יינות אמורים להתיישן.

האנגלים יאהבו יינות שריחות הפרי שבהם כמעט ונעלמו, והוחלפו בריחות 'שלישוניים' של אדמת יער, עור וטבק, למשל, בעוד שהקולגות בעולם החדש יחפשו את ניחוחות הפרי השונים ואת עוצמת ה'גוף': תחושת מלאות בפה, ועומק רב.

עיתונאים איטלקים שישבתי איתם, חיפשו לרוב חמיצות גבוהה, משהו שמאפיין את היינות המקומיים שלהם. השאלה, אם יינות צריכים להתיישן בכלל, היא שאלה כלכלית כמעט פילוסופית בעיני, ונראית כמו תחרות אחת גדולה לאיזה כתר לא ברור בנוסח "שלי ארוך יותר" (פוטנציאל ההתיישנות, אני מתכוון, לא שום דבר אחר). בעיני, היתרון ביין שכן מתיישן הוא רק אם הוא מפתח טעמים מורכבים ושונים מאילו שהיו בו בתחילה, ולא רק לראות "איך הוא שומר על "הפרי". מי שמעניינת אותם ההשקעה ביין יחפשו לשמור אותו עד שהבקבוק שלהם יהיה האחרון בעולם, כיון שאז הוא יהיה שווה יותר, מן הסתם.

כמה מילים על כל יין, יש בהמשך המאמר, למי שמעוניין, אבל אם אוכל לסכם את 30 הדוגמאות השונות שטעמתי, אומר כך:

1. קסטל זה קסטל. אין ויכוח. יקבים שונים יכולים לשים תווית מחיר של 250, 300 ו-350 ₪, על הבקבוקים שלהם, אבל היינות של קסטל הם אלה שהייתי מוכן באמת לשלם את המחירים שלהם בנפש חפצה. זה לא אומר שאין עוד יקבים שמחיר "אירופי" ליינות שלהם הוא לא דבר סביר, אבל בני משפחת בן זקן לא מש...נים על אף אחד מהמקפצה.
2. בהקשר הזה, אני כן מבקש להתייחס לשתי הסדרות האדומות של היקב: הפטי קסטל והגראנד וין. הראשונה היא הסדרה הבסיסית של היקב, לשתייה בצעירותה. היא מיוצרת אמנם באותה כמות כמו הסדרה הגבוהה, אבל מענבים שלא מוצאים את דרכם לגראנד וין, ועם סחיטות יותר "ממצות". ההבדל בין שתי הסדרות גדול, אפילו גדול מאוד, מה שעושה את הגראנד וין לקניה הטובה יותר - הביתה. במסעדה, בגלל הפרש המחיר ובהתחשב בכך שאת היינות מלווים בטוח באוכל, הייתי מזמין את הפטי קסטל (ומי שיכול לעמוד במחיר, את הגרנאד וין).
3. היינות של קסטל מתיישנים, ומתיישנים היטב. בצירי 2004-2005 של הגראנד וין נראים מצוין עכשיו, והיינות של שנות התשעים - אלה שהיו הבנצ'מרק של היינות של קסטל - נראים מעולה. את רוב רובם של היינות טעמנו מבקבוקים רגילים - לא ממגנומים, שמקלים על יישון היין, והם היו מצוינים. הבצירים העכשויים של הגראנד וין 2006-2007 פשוט מעולים, ו-2010, צעיר, בחביות, עושה רושם נפלא.
4. ומה לגבי היינות הלבנים? גם פה ברוב המקרים אין הפתעות: הייתי מתחיל לשתות את ה-C (שמו של השרדונה של קסטל) רק שנתיים ואפילו שלוש מהבציר, כדי לתת לעץ להתאזן ולהשתלב היטב ביין. ישנם הבדלים לא מעטים בין היינות השונים: יש שהשרדונה יהיה חד וממוקד, ויש שהוא יהיה רחב ומורכב. האם זה לגנותו של בן זקן, שלכאורה לא מצליח להוציא יין זהה, בציר אחר בציר? ממש לא, נהפוך הוא, מה שמביא אותי לנקודה האחרונה:
5. שונות בין הבצירים. לטעום ולשתות מהיינות של קסטל היה כמו מפה פתוחה של שנות הבציר בישראל. מי שאומר שאין כאן הבדלים בין שנה לשנה, וכולן חמות, וזהו, יאלץ לאכול את כובעו ואת פקקי הבקבוקים. הסגנון של היינות כולם הוא מאופק וענייני, ומשאיר לשנת הבציר להתבטא במלואה: החמה יותר מול החמה פחות, והפירותית מול האלגנטית. עולם ישן במיטבו, בארץ ישראל.
   

מבחר יינות קסטל לטעימה (צילום: שגיא קופר) 

קסטל במספרים:

בציר ראשון: 1992.

בקבוקים בשנה: כ-100,000, מהם 20,000 שרדונה, והיתר פטי קסטל וגראנד וין, מחולקים שווה בשווה. מעט רוזה. כרמים: באזור צובה וירושלים, כולם של היקב או בניהולו. שרדונה, מרלו, קברנה סוביניון, מלבק, קברנה פרנק ופטי ורד. צפיפות נטיעה - הגבוהה בארץ: 675 גפנים בדונם, דבר שאומר שדרושים לבן זקן רק כק"ג וחצי תנובה של כל גפן, כדי להגיע ליבול הרצוי לו; מעט פרי - אך מרוכז.

כשרות: יש, מבציר 2003.

עוד מילה אחת לפני היין: בן זקן ראוי לפרגון לא רק על היין שלו, אלא גם על שהוא מפרגן ליין הישראלי בכלל. ארבעת העיתונאים הזרים שהובאו לכאן, על חשבונו, הוזמנו ביום האחרון לשהייתם כאן לביקור בכמה יקבים ולטעימה מיינותיהם של 23 יקבים ישראלים. ג'ני צ'ו לי MW, מהונג קונג, רוברט ג'וזף מבריטניה, יאן ואן ליסום מהולנד ומישל בטאן - מהחשובים בעיתונאים הצרפתים, נפגשו עם היינות וגם עם הייננים של מי מהיקבים שידעו להעריך את המאמץ והמחווה של אלי בן זקן, בעוד שכמו תמיד, היה מי ששיחק את משחקי הכח והשליטה ב"ענף", והחליט לא לבוא.

היינות לקנות עכשיו (אם מוצאים)? שרדונה C 2007, פטי קסטל 2007, גראנד וין 2007

רשמי טעימה מפורטים:

שרדונה C

• 2008
  

מאוד חמאתי ודי שמנוני, ויש בו משהו של פירות יבשים - דבלים. הסיומת יבשה, עם מעט מרירות ועוקצניות, על גבול החריפה. מאוד מינרלי באפטר טייסט. (מגנום)

• 2007
  

מצוין. מלא רעננות וחמיצות, רוחב טוב מאוד ומינרליות טובה בסיומת. רצוי לשתות פחות מקורר מהרגיל. (מגנום)

• 2005
  

מלא ושרדונה מאוד "אמיתי", הרבה יותר עסיסי ועם הרבה פרי מזה של 2008. בהחלט ראוי, במיוחד לגילו. היין היה מאוד אלגנטי, ובהחלט מזכיר שרדונה ממקומות אחרים, גם בורגון.

• 2004
  

הרבה יותר רזה מ-2005 וקודמיו. העץ כאן כבר הרבה פחות מורגש. קיים מומנט ירקרק ביין - משהו של עשבי תיבול ואולי תפוחים ירקרקים. זהו יין טוב, עם סיומת טובה ובעלת רעננות די מפתיעה ותיבול.

• 2001
  

לא עבר את מחסום הגיל: שטוח ולא נעים. חמצמוץ; הרבה טעמי ארטישוק ומרק מבושל.

• 2000
  

האף מזכיר יין קינוח. גם פה, כמו ב-2001, החמיצות גבוהה מאוד, וממש 'צועקת'. בקבוק אחר היה מצוין: מזכיר בורגון באופי שלו . הפה עגול - עם מעט פאזיות וחמיצות טובה, והיה יין טוב.

• 1998
  

האף מצוין: מושך מאוד ואטרקטיבי, עם הרבה פרי יבש ואפילו קרקעית יער. הפה בעל אותה חמיצות גבוהה יחסית, שמאפיינת, הסתבר לי, יותר את היינות של השנים הראשונות.

פטי קסטל

• 2007
  

מבושם יפה, מעט עץ - היין כבר מאורגן יפה. בין הפירות האדומים אפשר להבחין בלי קושי בארומות ירקרקות. הפה אלגנטי, מתובל מאוד ובעל חמיצות טובה. הסיומת ארוכה וטאנית. היין צעיר מאוד. קניה טובה, למי שמוצא - היין שכרגע בשוק הוא 2008, ויוחלף בקרוב ב-2009.

• 2005
  

מתחיל מחוזר, ואז משתפר באופן קיצוני: מראה הרבה פרחוניות, שמזכירה סירה דווקא. הפה טוב: טאני, עסיסי. קצת מימי בסוף, אבל הסך כל הוא נעים, וטוב. לשתות עכשיו.

• 2004
  

כאן, תחושת החיזור והירקרקות גבוהה יותר (יותר עשבי תיבול) והיין גם רזה יותר. בהרבה מקרים 2004 נחשבה שנה "אלגנטית", ויכול להיות שהיין איבד קצת יותר מדי, ונשארה חמיצות גבוהה, וטאניות, אבל עם מעט מאוד פרי.

• 2001
  

הוא יחסית סגור, הפה מאוד חלק, ואלגנטי, מורכב ויפה. הוא קטיפתי, וכל זה מגובה בטאנינים עזים, וחמיצות מאוד מאוזנת. הסיומת ארוכה והיין בהחלט עושה כבוד ליקב וליוצריו.

• 1998
  

הבציר הראשון של פטי קסטל: החמיצות גבוהה, ואפשר לחוש בטאנינים. היין כבר מעבר לגבעה.

גראנד וין

• 2007
  

מרשים באף: מלא פרחוניות ופרי. הפה טאני, אבל לא במידה שתפריע ליהנות מהיין כבר עכשיו - רק כך שתחזיק אותו לעוד שנים רבות. לא יין עמוס ומלא, ובהחלט לא ישראלי בשום צורה בהקשר הזה, וזה אחד הדברים שעושים אותו מצוין, לטעמי.

• 2006
  

(דבל מגנום) עגול, קטיפתי, סמיך ממש. החמיצות טובה מאוד ומאוזנת והסיומת ארוכה וטובה. בפורמט הזה, היין עדיין בחיתוליו, ולא לגמרי מחובר ומאוזן מבחינת העץ, אבל אפשר לחוש שמדובר ביין מצוין.

• 2005
  

מבקבוק רגיל, האף עסיסי ומלא דובדבנים ופירות יער. בפה מקבלים בעיקר טעמים שקשורים יותר בחבית: פלפל שחור, למשל, וקצת שוקולד מריר. בפה, הוא טאני מאוד.

בפורמט דבל מגנום, אחרי דקנטר: עסיסי ומלא פרי, מתובל ובעל חמיצות מצוינת. לי היה מדובר בטוב שביינות הצעירים בסדרת הגראנד וין. אפשר להנות ממנו כבר עכשיו, או לחכות. שאפו.

• 2004
  

מזכיר את ה-2007 בצורה זו או אחרת, במבנה שלו. יש בו הרבה פרי, המון פרחים, ובפה החמיצות שלו מאוזנת להפליא עם הטאנינים. עשוי היטב, ומתחיל להראות סימני גיל: קצת קרקעית יער, אולי, ומינרליות. מצוין. כרגע, עולה על ה- 2005 במבנה שלו, אך אולי יחזיק פחות ממנו.

• 2003
  

פטריות מול שוקולד מריר. הפה עוצמתי, מלא וכמעט בומבסטי. מאוד מאוד טאני, ובעל הרבה מתיקות פירותית. הסיומת ארוכה, טאנית ומתובלת. מינרלית. לשתות עכשיו.

• 2001
  

פלפל שחור עוקצני - באף הראשון. ירקרקות של פלפל - בהמשך. הפה קטיפתי מאוד במתקפה, טאני, והיין כולו טוב מאוד. קצת חסר לי במיד פאלט, וקצר בסיומת, משהו שאולי הטאנינים מחפים עליו. בכל אופן, אחד מהיינות הטובים של קסטל, שהזמן לשתות אותו הוא עכשיו, אם עדיין לא עשיתם את זה, ורצוי עם אוכל. מבקבוקי דבל מגנום היין הראה את אותם ניואנסים ירקרקים, והיה הרבה יותר בשרני מאשר בבקבוק רגיל. טבע הדברים, כנראה.

• 2000
  

התחושה אחרי הטעימה היא שהיין קצר, וחסר בפה. האף טוב, והיין עם גוונים ירוקים קצת מבושלים - קצת - אבל מתקתק בסיומת.

• 1999
  

וואו. אף מעניין מאוד: על הצד הצעיר - דובדבנים באלכוהול עדין. עץ מבוגר, סביבו פלפל שחור, ארומות מעודנות של התבגרות שמזכירות יינות בוגרים מריוחה - אבל מהמקומות הטובים שלה. הפה מצוין. יין גדול. הסיומת בינונית-ארוכה, והיין פשוט נפלא.

• 1998
  

פלפל שחור. האף סגור יחסית, מה שמאוד מפתיע. הפה טוב מאוד, במיוחד ליין בגיל זה מישראל. מי שאומר שאי אפשר לישן יין ישראלי - שידבר עם היין הזה, והקודם שלו. המצחיק - אולי - הוא, שהיין הזה עדיין לא מחובר לגמרי. יש לו זמן, והייתי מחכה עוד שנתיים שלוש לראות מה קורה איתו. יש לו הזמן הזה.

• 1997
  

קצת רזה כבר. טאני מאוד, והתחושה היא שהיין היה מצוין. צריך כבר לשתות. להחזיק הלאה? אולי, לשם העניין, אבל יהיה חבל.

• 1996
  

מאוד בשרני, מיוחד. ארוך מאוד בפה. יין שלוקח הרבה זמן להגיע אליו. מבנה מצוין, וסופר-טאני. הצרפתים גאים ביינות כאלה, ליישון ארוך, והיין הזה לא היה מבייש אף יקב בטובים שביקבים שם.

• 1995
  

הרבה פרי אלגנטי, פירות יער ולא שזיפים כבדים. לא חסר ליין הזה כלום: הוא אלגנטי, בעל חמיצות מאוד מאוזנת וסיומת בינונית-ארוכה.

• 1993
  

פטרולי. מאוד. זהו הבציר השני של היקב, שממנו כבר ממש אין יותר, ולו בקבוק אחד גם בארכיון היקב. היין בעל גוף קל-בינוני. מזכיר מאוד צרפת - בורדו. יש בו מעט פלפל שחור - דבר שיש גם בבצירים אחרים. הסיומת בעלת חמיצות טובה וטאניות. מצוין, גם בגילו זה. לשתות עכשיו.

סיכום סופי:

כל היינות של קסטל עשויים בצורה מאופקת, מהלבנים ועד לאחרון האדומים, אירופית מאוד. היינות של השנים האחרונות ירקרקים יותר – משהו שהייתי שמח שהיה ממנו פחות, ורובם ככולם בעלי יכולת התישנות טובה וטובה מאוד. ההבדל בין שתי הסדרות האדומות של היקב הוא גדול מאוד: אם יש כאן שאלה, הייתי משקיע בסדרת הגראנד וין מאשר בסדרת הפטי קסטל. היינות מהשנים הראשונות - 1993,1996,1999 - פשוט נפלאים. מהיינות החדשים – אלה של המאה הנוכחית, הייתי בוחר בבציר 2007, שהוא מצוין, וכשיגדל יהיה משהו של 2004.

• שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק "