טיול בשחור-לבן: מסע נוסטלגי עם יעקב אחימאיר
הוא מופיע על המרקע שלנו כל מוצ"ש וכבר שנים משדר לנו חדשות בכל אמצעי התקשורת. סיור בירושלים של יעקב אחימאיר הוא כמו טיול בימים שבהם הטלוויזיה עוד היתה בשחור-לבן: היסטוריה, נוסטלגיה ורגעים בלתי נשכחים
לטייל עם יעקב אחימאיר בירושלים, זה כמו לטייל עם טלוויזיה בשחור-לבן שעברה לצבע. אחת מנקודות הפתיחה בקריירה שלו היתה כשדר הבי.בי.סי בלונדון, בשפה העברית, במקביל לשנות הביטלס העליזות. בשנות ה-70, היה שדר בקול ישראל ובערוץ הראשון, ומשם צלח דרכו לוושינגטון ככתב מדיני ולאחר מכן, כדמות ראשית במסך הביתי שלנו, הוא כיסה רבים מהאירועים הדרמטיים של המדינה: החל מביקור סאדאת ב-1977 ועד להתנתקות מגוש קטיף ב-2005.
כיום הוא עורך ומגיש מדי מוצאי שבת את "רואים עולם". אחימאיר פרסם מאמרים רבים וזכה בארבעה פרסי עיתונות, על סיקוריו הרבגוניים ומפעל חייו במדיה, ביניהם פרס סוקולוב. יצאנו איתו לטיול אישי, בדגש לאומי, בבירת ישראל שבה הוא גם מתגורר.
תא מספר 19
"בבית הסוהר המרכזי של ירושלים, שהיום נקרא "מוזיאון המחתרות", ברחוב גרוזנברג 1 (מגרש הרוסים), ישבו בזמנו אסירי כל האומה. פעילי ההגנה, האצ"ל, הלח"י, פליליסטיים יהודים וערבים. אבי היה כלוא במקום בשנים 1935-1934, כיוון שהקים את "ברית הבריונים". זו היתה המחתרת העברית הראשונה, שהתקוממה נגד המנדט הבריטי ויצאה בעיקר בהפגנות והפיצה כרוזים.
"כאן, בתא מספר 19, ישב אבא עם עוד כ-10 נידונים. על אדן החלון הוא חקק את שמו, לא ברור באיזה אמצעי. מרגש אותי כל פעם מחדש לראות את הכתובת הזו, שהיא טביעת אצבע נדירה. אבי, ששמו אב"א (קיצור של השם אבא בן איזייק -.ג.מ) היה סופר, היסטוריון ורכש מעריצים כאידיאולוג של התנועה הרויזיוניסטית (הזרם הימני) וכפובליציסט נועז. אני גאה בו".
אחימאיר בתא שבו ישב אביו (צילומים: גילי מצא)
"מרגש אותי כל פעם מחדש". שמו של אב"א אחימאיר חקוק על אדן החלון
מעבר לחומה
"ברחוב הלני המלכה מספר 21, תחנת 'קול ישראל', נמצא הבית הראשון שלי בתקשורת. התחלתי לעבוד בשנת 1963 כעורך החדשות בעברית. 'השמות' הרדיופוניים של אותם ימים היו משה חובב ז"ל, ואחותו ראומה אלדר. הרגשתי שנפלה בידי זכות לנסח את הידיעות שנקראו על ידם. היינו מעט אנשים ושעות העבודה היו מוזרות. האווירה היתה מקצועית, משפחתית, ונטולת תככים, למרות אופיו של המקצוע.
"ב-1968 'נולדה' הטלוויזיה העברית, ושנתיים מאוחר יותר עברתי להיות בה עורך ה"יומן". למרות שהמדיה פרשה כנפיים טכנולוגיות מסועפות, הרדיו לא פסק בעייני להיות מקור חדשותי ומנתב סדר יום ציבורי מהותי. עד היום, אני מגיש פעם בשבוע את יומן הבוקר ברשת ב'. וממש מעבר לחומה של הלני המלכה, מוזיאון המחתרות. סמיכות מצמררת, בין דיבור ממלכתי, לשתיקה כפויה".
"הבית הראשון שלי בתקשורת". תחנת "קול ישראל" בירושלים
שואה ארמנית
"אני אוהב לטייל בעיר העתיקה, מרגיש בה בבית יותר מבמחוזות מודרניים בעיר. יש בה תלת-קיום אמיתי, בין יהודים, ערבים ונוצרים. הרובע הארמני בגב מגדל דוד, מייצג בעיני בושה לאומית. מדובר בכמיליון איש שנרצחו במלחמת העולם הראשונה, ואנחנו סירבנו להכיר בטרגדיה הזו בגלל אנטרסים מדיניים מול הלחץ הטורקי, בתקופה שבה היחסים עם הטורקים היו תקינים.
"פרסמתי הרבה מאמרים שבהם הבעתי את אכזבתי כיהודי שעמו עבר את השואה, והפגנתי סולידריות עם הסבל שהעם הארמני עבר. במרכז הרובע המיוחד והארכיטקטוני, שנו מוזיאון שמתעד את רצח העם וכנסייה יפהפיה מרופדת בשטיחים. תמיד כשאני נכנס בשעריה, מתנגנים צלילי תפילה נעימים לאוזניי. ב-24 באפריל, מדי שנה, מתקיים בה טקס זיכרון לקורבנות ההם ומהרחבה שבה הצטלמתי, מתקיימת צעדה לבית הקברות הארמני הסמוך. טקס שאני משתדל להשתתף בו בקביעות".
משתדל להשתתף בטקסי הזיכרון. הרחבה בכנסייה הארמנית
מעורב חומוס
"חומוס אבו-כמאל, בסימטת אבטימוס לייד כנסיית הקבר בעיר העתיקה, הוא מקום כלבבי. אוכל נטול פלצנות של שפים. אני לא יוצא למסעדות. אוהב מקומות עממיים כמו שווקים שבהם אנשים פשוטים, ישרים, מדברים בגובה העיניים, וכשאתה בלי מצלמה ומיקרופון הם יגידו לך את האמת, לא פוליטיקלי קורקט. האמת היא שהם רוצים שהמצב יימשך כמו היום, ולא שיהיה שלטון פלסטיני שיערער את ביטחונם הכלכלי".
אוכל נטול פלצנות של שפים. בחומוס אבו-כמאל
שידוך ספרותי
"בספרייה הלאומית, בקמפוס גבעת רם, יש כחמישה מיליון ספרים ועיתונים. כשהייתי סטודנט להיסטוריה כללית ומדעי המדינה, עבדתי בה ספרן בה לטובת השלמת הכנסה. בשלב מסויים עבדתי בספרייה הרפואית, ומאז אני מצטט שמות של ספרים ומשועשע מתגובת רופאים שמופתעים מהידע. אני זוכר היטב את ריח הפורמלין מהמעבדות הסמוכות ואת הפרופסורים, שבאו לשאול ספר ולשאול, כבדרך אגב, אם קולגה שלהם גם התעניין בו, בכדי לדעת אם הקדים אותם בכתיבת מאמר.
"הביקור פה היום החזיר אותי אחורה יותר מ-40 שנה, אל הספרים שהיו מגיעים אלי בנפילה חופשית דרך חריץ בהתאם לחוקי הגרביטציה של ניוטון. הייתי צריך למיין אותם ולשים במדף הנכון לשליפה, במחסני ההשאלה. היו גם ספרים נדירים וכתבי יד שהשתמרו בכספות, והיום זכיתי לראות אותם ולא ארחיב בפירוט האוצרות שנגלו לעייני.
"אבל האוצר הגדול מכולם מצוי בביתי, בהשאלה מתמדת: אשתי, אורה, שעבדה כספרנית ויחד עבדנו במנזר רטיסבון. לא היה מקום לכל הספרים בהר הצופים שהיה מנותק וכבוש בידי הירדנים. בתמונה היסטורית בביתי, שכבו מאות ספרים על רצפת המנזר וחיכו למיון. סידרנו אותם ואת חיינו. הספרייה שופעת סיפורי זוגיות פיקנטיים, חלקם של מפורסמים שיכולים להיות מסמך ספרותי כרוך היטב".
מצטט שמות של ספרים. בספרייה הלאומית
לא חרד
"רחוב הטורים 17, בשכונת מקור ברוך, היה הבית שבו גדלתי בעשור הראשון לחיי. אז זו היתה שכונה מעורבת, לא כמו היום - חרדית 'למהדרין'. המשפחה שממנה שכרנו את הדירה, היתה דתית 'לייט' והיינו מוזמנים אצלם בערבי שבת. לא היתה שום כפייה, אלא הרבה כבוד הדדי. אפשר היה לנהוג בשכונה בשבתות ולא היו מגבלות על לבוש וכדומה. שכונת מקור ברוך, היתה גם מחוז ילדותו של עמוס עוז, שכתב עליה בספרו 'סיפור על אהבה וחושך'. עצוב לי שכיום כל צד מסתגר בדלת אמותיו ומדי פעם יש התלקחויות".
אז זו היתה שכונה מעורבת, לא כמו היום - חרדית. שכונת מקור ברוך
בית אבא
"אחי, יוסי אחימאיר (לשעבר ח"כ - ג.מ), גר היום בבית שבו התגורר אבי בעשור האחרון לחייו. ברחוב הניצנים 12 ברמת גן, שבו אגף עם כניסה נפרדת, נמצא מוזיאון עם עזבון רוחני בעל ערך. זהו חדר העבודה של ד"ר אב"א אחימאיר, שבו התגוררה אמי לאחר פטירתו (רעייתו סוניה) עד מותה.
"עדות להיותו סופר ופובליציסט ניכרת בכל פינה. קסת הדיו שבה כתב את מאמריו האחרונים, המגבעת, מכונת הכתיבה 'הרמס בייבי', תיק העור, רדיו ווסטינגהאוס משנות ה-40 וגם ספרייה עתירה בידע ברוסית, גרמנית, אנגלית, יידיש ועברית. הספר 'רפורט'זה של בחור ישיבה', הוא ספר שבו תיאר את חייו כאסיר ש'יושב' בבית הכלא שלימים הפך למוזיאון, והמקום חותם את הסיור שהתחיל במחווה לזכרונות מבית אבא".
מוזיאון עם עזבון רוחני בעל ערך. חדר העבודה של ד"ר אב"א אחימאיר
- לכל הסיורים במדור"מסע עם כוכבים"
- גילי מצא עיתונאית וצלמת שצילומיה מתפרסמים בעולם
לפנייה לכתב/ת 
