מה מברכים על בייגלה?
הוא נוטל ידיים וחושב שהשבת היא "סטארט-אפ גאוני", אבל לא מבין למה צריך כל-כך הרבה הלכות. אילן הייטנר - עד לא מזמן סופר תל אביבי ("חוכמת הבייגלה") נהנתן וחומרני - הפך לסופר תל אביבי נהנתן, חומרני ו"מתחזק ביהדות"
אם תשאלו את אילן הייטנר, שמירת שבת זה גאוני ברמת הסטרט-אפ. גם נידה זה רעיון מבריק. הוא אישית מתקשה לוותר על נסיעות בשבת, אבל נידה - הוא ואשתו שומרים גם שומרים.
זה כמובן לא תמיד היה כך. הייטנר, שחתום על "חוכמת הבייגלה", "מלך החומוס ומלכת האמבטיה" ו"קציצות" - חי חיים תל-אביביים גשמיים למהדרין. אלא שבשנים האחרונות הוא גילה את אלוהים, ושילב אותו בקלילות בחייו.
"אומרים שאדם לא משתנה עד שהוא לא סובל מספיק", מסביר הייטנר את ההארה שלו. "כשהוא סובל מספיק, הוא מתחיל לרצות שינוי. הסבל מעורר אותו מלמטה - ואלוקים מושך מלמעלה. היה לי מאוד קשה, בעיקר ברווקותי, בחיפוש אחר אהבה. מתוך החיפוש הגעתי ליוגה והיא פתחה לי את הלב. עשתה לי משהו נהדר. משם התחלתי תהליך של חיפוש פנימי אחר האמת - וכך הגעתי ליהדות.
"הייתה בי תחושה שהחברה המערבית פשטה את הרגל. הגעתי למקום שלא יכולתי להמשיך, ואמרתי שחייבת להיות דרך אחרת. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה תהליך של התחזקות, הביטוי הזה הוא בעייתי בעיניי, כי כבר זמן מה שאני נמצא באותו מקום, ואני מתחזק ביהדות כמו שאני מתחזק ביוגה. אני נמצא בכמה חזיתות. לוקח מהיהדות את החוכמה והדברים שמועילים לי".
אילן מחפש שורשים
והיהדות מבחינת הייטנר, אכן מועילה. "יש ביהדות הרבה חוכמה. הנידה זה דבר גאוני. אתה לוקח זוג ומחזיר לו את המתח, הקדושה והרומנטיקה ליחסים. זה היה לי לגמרי טבעי לקחת את זה. גם קידוש בהחלט לקחנו. אני בא מבית שבכל מקרה קידשו. בכל מקום שהייתי בערב שבת, עזבתי הכל כדי להגיע לקידוש, וכך זה גם בבית שלי. הוספתי לזה גם פרשת שבוע וסיפורי חז"ל. זה מבריק ברמה של האיחוד המשפחתי. יש לי חבר שלא מתחבר לקידוש, אז הוא החליט שבמקום זה, הוא יעשה טקס של הקראת סיפור כל ערב שבת, וזה החזיק בדיוק שבועיים. חייבים משהו שגדול מאיתנו.
"אני משתדל גם לקחת את עבודת המידות. לדוגמה, אהבה. בתור חילונים, החתונה היא הסוף של הזוגיות שלנו, אבל אצל דתיים זאת התחלה, מתוך הבנה שאהבה זה מאמץ וויתור, נתינה והשתדלות. באהבה אתה צריך ללכת נגד הטבע האגואיסטי שלך. בחברה שלי, האהבה אמורה לקרות מעצמה, זה לא משהו שעובדים בשבילו, ואם צריך לעבוד - אז סימן שזה לא עובד וצריך להתגרש. דרך היהדות למדתי מהי המהות האמיתית של האהבה. בתורה כתוב 'ואהבת את ה' אלוקיך', אז אם אפשר לצוות על אהבה, אתה יכול לייצר אהבה. אני הגעתי להבנות שהן גאוניות".
גאוני, אבל לא אימצת הכל.
"אני בהחלט לא דתי. אני רחוק מזה, אבל אני מתקרב לשורשים היהודיים. אני מתקרב לאמת הטהורה האמיתית של מבנה הנשמה שלנו. לומד על גוף מול נשמה, ועל המלחמה המתמדת ביניהם. אני מתחזק ביהדות".
פיצול אישיות יהודי
הייטנר הוא למעשה יצור כלאיים. הוא חושב על דברים עמוקים, אבל כותב אותם בשפה יומיומית קולחת ובניבולי פה. ספריו הם הכי ישראליים שיש, אבל מאוד לא מחמיאים לישראלים. הוא רוצה לרקוד עם האל, אבל גם לנסוע בשבת, והפיצול הזה הוא אולי הכי יהודי שיש.
"זו בעיה שאני בין עולמות", מודה הייטנר. "אני מרגיש שאני לא פה ולא שם. מצד אחד, אני עדיין נמשך לחומר. ביהדות, בניגוד לתורות המזרח, לא מעודדים סגפנות. אומרים - תשלב בין השניים, תקדש את החומר, אבל אני עדיין לא יודע לעשות את זה. ככל שאני מתעסק יותר בחומר, כך אני מתרחק מהרוח. אני עדיין מוותר פעמים רבות על האמת בשביל הנוחות.
"מצד שני, יש דברים שאני עושה והם לא קשים לי. אם אני צריך ליטול ידיים, זה לא מחיר בשבילי. אני מחנך לכך גם את הילד שלי. אני רוצה לחנך אותו לדחיית סיפוקים והכרת תודה, אז בזה אני לא רואה קושי. אבל אני לא שומר שבת, ככה שאי אפשר להגיד שאני עושה ויתורים גדולים, למרות שגם השבת היא דבר גאוני".
תופעות לוואי יהודיות
כמו כל חבריו יוצא הייטנר בשבת לים, עומד בפקק, מחפש חניה, "ומכל שבת אנחנו יוצאים תשושים, ואיפשהו יש לי כמיהה לשבת מנוחה, אבל המחיר ענק, כל-כך גדול שאני לא רואה את עצמי משלם אותו בזמן הקרוב".
אבל אתה גם לא מחזיק טלוויזיה בבית. זה ויתור, לא?
"אין לנו טלוויזיה בגלל כל הגועל. אנחנו לא חזקים מספיק בשביל להתמודד עם זה. הייתי חייב להוציא את הטלוויזיה כי אחרי שאני צופה בה יש לי בחילה. זה גורם לי להרגשה לא טובה".
על אף חיבתו ההולכת וגדלה לעולם היהודי, הייטנר עודו מתקשה לעכל את הפנים השונות בו. "קשה לי עם התלבושות של הדוסים", הוא מודה. "למה בשביל להיות יהודי מאמין צריך להיות לבוש ככה? גם קשה לי לראות דתיים שנדחפים בתור. כחילוני, אני מצפה מאדם דתי לאמות מידה יותר מכובדות. קשה לי גם עם הדינים שמתעסקים בקטנות של הקטנות; עם כל מיני פסקי הלכה ששואלים את הרב על עניינים שנראים לי מוגזמים. אבל אני גם מבין שאין אמצע בביזנס הזה".
תורה מול תורת האגואיזם
בספרו החדש, "האידיוט המושלם", מחפש הגיבור אידיוט גמור בשביל להריץ אותו כגורו, ולעשות מזה סדרת טלוויזיה שתעשה צחוק מהחברה הישראלית. הרבה הערכה לישראלים אין שם.
"הרעיון הוא להראות לחברה כמה היא מטומטמת", אומר הייטנר בכנות. "זה בא מהאכזבה שלי ממה שקורה פה לחברה - שאין ערך לכלום. הדבר היחיד שמעניין אנשים זה כסף. אין כבוד הדדי, כל אחד לעצמו. אגואיזם טהור. כשיש לך ילדים, זה מעורר חלחלה. לאן הם יגדלו? אילו ערכים הם יקבלו? ההבנה שהאגואיזם הוא האידיאולוגיה המובילה, גורמת לי סבל. רע לי לראות אנשים מלאים בחלומות גשמיים, ובכל פעם שהם משיגים את מה שרצו - הם רוצים משהו אחר. רע לי לראות את ההידרדרות של החברה. את האופן שבה אנשים שונאים אחד את השני".
הוא מודה ששוב, בתוך אותו הדואליזם המאפיין את חייו, הוא חי באותה הסביבה שממנה הוא סולד כל כך. "אין לי סביבה אחרת. אני מרגיש שאני רוב הזמן במושב לֵצים ושגם אני לץ. הייתי רוצה למלא את היום שלי בדברי טעם, בלמידה של דברים משמעותיים שיתרמו לי לגדולה פנימית, אבל אני לא עושה את זה - גם כי אני צריך להתפרנס, וגם כי עדיין אני לא באמת שם".
"רק עבודה פנימית"
בספרו מגדיל הייטנר לתאר מציאות מדכאת באופן קליל ומלא הומור. יכול להיות יותר גרוע? אני שואלת, והוא עונה: "יכול להיות
שיהיה יותר גרוע, אבל אני לא יודע לאיזה כיוון הדברים ילכו. לפעמים זה מגיע לכזו רמה של סבל, שאנשים מתחילים לחפש משהו אחר, ואז הם מגיעים לאמת. אני לא יודע עד כמה אנחנו רחוקים מהחברה המושחתת שמתחילה לשאול שאלות. אגב, מה את חושבת?"
אני חושבת שיהיה טוב.
"גם אני, אז אולי תשאלי אותי עוד פעם מה יהיה, כי האמת שאין לי גישה אחת. תלוי מתי שואלים אותי. יש לי ימים או שעות שבהם הכל ברוך ה', ויש ימים שאני מרגיש שהכל לא משהו. ההשתדלות הגדולה שלי היא להמעיט את הימים של הלא-משהו ולהרבות את הימים הטובים.
"מה שבטוח זה שלא הדברים החיצוניים גורמים להרגשה הטובה; לא רכב ולא בית ואפילו לא אישה וילדים. רק עבודה פנימית והבנת מנגנון הנפש שלך יעשו אותך שמח. אני מאמין שככל שאדם מעמיק בדרך של היהדות - כך הוא יגיע למקום טוב יותר".
לפנייה לכתב/ת 
