הפיגמים: הכירו את החולייה שבין השימפנזה לאדם

לפני כ-2,000 שנה חיו הבטווא (Batwa) ברחבי אפריקה כציידים-לקטים קלאסיים. הם שכנו ביערות בשלווה, לצד הגורילות, במשך דורות רבים (על פי הערכות - כחצי מיליון שנה לפחות), בטרם הגיעו לשם "המהגרים המודרניים" לקראת המאה ה-20.

"מאז ומתמיד חיינו ביער, וכמו אבי וסבי ואבותיו, התקיימנו מציד ולקט בהרים. יום אחד הגיעו חקלאים, ובמטרה לעבד את הקרקע הם כרתו את העצים, עד שלא נשאר עוד יער. עם הזמן הורחבו השדות עד בקתותינו...", כך צוטט בספרו של פיליפ בריגס (Briggs), בשנת 1999, גאהוט גאהולירו, בן מוטווא (Mutwa), שנולד לפני 100 שנה במדרונות הרי וירונגה.

בשנת 2007 כתב אנדרו ריברטס ( Ribert) בספרו Uganda. The Bradt Travel Guide, שהבטווא (ככל הנראה כינוי גנאי למוטווא), משתייכים לאחת מקבוצות הפיגמים (Pigmies), אבותיהם הקדומים של הילידים המקוריים באפריקה. בני הבטווא שונים בתכלית מהאוגנדים הסובבים אותם, בעיקר בגלל קומתם הנמוכה שאינה עולה על 1.5 מ', בדומה לבושמנים (Bushmen) החיים בדרומה של אפריקה.

הלבנת פנים

שתי הקבוצות בהירות יותר מבני הבנטו הסובבים אותן, אך נדמה כי הפיגמים מקדימים בהופעתם ביבשת את הבושמנים באפריקה. עם השנים הפכו בני הבטווא לקהילות מושפלות ומבוזות (ולעתים אף נרדפות). הם הוגדרו על ידי שכניהם, בני הבנטו מהבאקיגה (Bakiga), כמעשני מריחואנה, רעשנים ששותים לשוכרה, שאינם מסוגלים לגדל את יבוליהם בעצמם, שאינם דואגים לילדיהם, שמקיימים יחסי מין עם נשותיהם כשילדיהם צדם, ועוד הגדרות מעליבות.

בספר ( Peoples and Culture of Uganda (1997 התייחס אליהם ריצ'רד נזיטא בלעג כאל גזע נחות, וכינה אותם פיגמואידים (Pygmoid), קבצנים ופושטי יד, חמסני יבולים, גנבים ואפילו קניבלים. גם שומרי טבע וערוצי תקשורת מערביים נהגו בהם בצורה דומה, והאשימו אותם בציד גורילות ובכלל בציד של בעלי חיים מוגנים, וזאת אף על פי שאצל הפיגמים על פי המסורת אסורה אכילת בשר גורילות ופגיעה בהן בכלל.

הבטווא מעולם לא היו השחקן הרציני בכריתת יערות, וברור שהם עצמם נחשבים לקרבנות האנושיים העיקריים עקב כריתת היער. ג'רום לואיס כתב: "הם ודרך חייהם ראויים להתחשבות רבה וליראת כבוד מצדנו, בין השאר לנוכח התחשבותם בדיירי היער האחרים... לא יכולנו לעשות ולא כלום כדי לגנותם על העובדה שהם נודדים בתוך היער ומוצאים בו את קיומם... הבטווא נהגו מדרך הטבע במה שאנחנו מכנים משמורת (השגחה) באזור שבו הם חיו מקדמת דנא, ורק מאוחר יותר הפכו את אדמות היער הכרות לאדמה טובה לשימוש".

מקור הציטוטים בספרים של לואיס וגאהולירו, והם המקורות העיקריים לדיווחים על המתרחש והמשתנה בחברות מסורתיות אלו של ציידים-לקטים באוגנדה.

במשך הזמן נוצרה קהילה נוספת שמקורה בבני תערובת של בני שבטי הבנטו והפיגמים. בני הבנטו שהיגרו ממערב אפריקה מזרחה ודרומה ביבשת, היו הראשונים שגילו את הפיגמים. מוצא השם המדויק פיגמי אינו ידוע בוודאות.

היבטים מעשיים בחקר הפיגמים באוגנדה

הקהילות הקטנות של בני הבטווא באוגנדה הן קבוצות של קרובי משפחה, ציידים-לקטים מוצלחים, החיים בבידוד בכפרים ארעיים שמוקמים בקרחות יער מכוסות עלים, שם הם גרים כל זמן שהם מוצאים מזון. לאחר מכן הם מהגרים למקום חדש. הרכוש של בני הבטווא כולל מעט כלי בישול וכמה פריטי לבוש. לעתים הם אינם מהססים מלהשתמש בסחורות גנובות.

כדי לצוד מותחים הציידים רשת ארוכה בין העצים, ואז הם מקיפים את האזור, עושים רעש ומבריחים לכיוון הרשת את בעלי החיים הנמצאים שם. ההרג מתבצע באמצעות חניתות. בשטחים המיוערים פחות הם צדים באמצעות קשתות עם חצים מורעלים. הציידים נעים בשקט ובמהירות מבלי להשמיע כל רעש, על אף שפני השטח מלאים עלים יבשים וזרדים. הגברים גם מלקטי דבש, והנשים מתמקדות בלקט שורשים ופירות יער להעשרת התפריט הבשרי.

הבנטו לוחצים על הבטווא לזנוח ולאבד את המסורת שלהם. כפר בטווא חקלאי

לפי סקר שנערך ב-1996, פחות מ-2,000 נותרו מהם במחנות זמניים באוגנדה. הרחקתם משטחי המחיה המקוריים שלהם החלה ב-1930, אז הייתה מגפת דבר הבקר הרצינית ביותר באפריקה. באותה שנה הוגדרו שלושת מרחבי המחיה הבסיסיים האחרונים לבני הבטווא באוגנדה, שעוד נותרו מנותקים ביער הבלתי חדיר של בווינדי (Bwindi), בחלקים הדרומיים של שמורת היער אי-אף-אר  ( EFR Echuya Forest Reserve), ומהפארק הלאומי הקטן ג'י-ג'י-אס ( GGS,Gorilla Game Sanctuary), ששטחו כ-33.7 קמ"ר, ושאליו מגיעות מפעם לפעם גורילות ההרים מרואנדה.

כיום מתרכזים הפיגמים באוגנדה באזור קיגזי (Kigezi) ובפארק הלאומי סמליקי (Semliki), ושם הורגלו כמה קבוצות שימפנזים לתיירות האקולוגית. בין קהילות הפיגמים האלה יש גם קבוצות קטנות שעברו להתגורר במקומות חיות פגועים. קהילות אחרות נאלצו לשרוד בשולי האזורים החקלאיים של בני השבטים האחרים, ללא כל זכות על הקרקע, או אולצו להסתגל לשדות מרעה שנוצרו לאחר שהחקלאים נטשו אדמות שחדלו להיות פוריות.

חלקם הסתגלו גם לחיים בסף המדבר, ולפעמים במדבריות עצמם. נדמה כי הפיגמים השתמרו רק משום שהוגדרו בקרב נחלותיהם שמורות טבע ופארקים חשובים כחלק ממגמה להצעיד קדימה את התיירות האקולוגית באוגנדה.

אדם אחרי קוף

לאחר הקמת הפארקים והשמורות הוצאו כל בני השבטים מתוכם, והועברו לשולי השמורה. לבני שאר השבטים לא הייתה על כך שום השפעה, שכן הם התרכזו בלאו הכי מחוץ ליערות, אבל עבור הפיגמים פירושו של דבר היה שינוי מוחלט בצורת החיים, ולמעשה אבדן יכולת הקיום שלהם. בעוד בני שבטים אחרים זכו לקרקעות, נותרו הפיגמים חסרי כול, כי הממשלים לא ראו בהם ראויים. ב-2007 נאמדו באזור הפריפריה של קיגזי כ-1,700 בני בטווא.

ההתעניינות הגוברת בשימור גורילות ההרים חשפה מעט את הפיגמים לעולם המערבי.  כמו למשל האוקאפי באזור איפולו (Eipulu) במזרח-קונגו, לא הרחק מהרי הרוונזורי.

בזמן שגורילות ההרים זוכות להגנה מקיפה, נשכחו הפיגמים והורחקו, ועל אף שחיו בשטח במשך מאות שנים מבלי לפגוע בגורילות, הם נתפסו כפולשים בלתי חוקיים שאורח חייהם המסורתי נחשב מעתה לעברה על חוקי השמורות. כיום, למעלה מ-80 אחוז מהבטווא האוגנדים מחוסרי קרקע, והם אינם רשאים לצוד, ללקט, להשתמש ביער ובמשאביו, או בכלל לחיות ביער.

הפיגמים מונוגמיים, להבדיל מהחברות החקלאיות האחרות שאצלן לגבר יש אינטרס להינשא ליותר מאישה אחת וכך לזכות בהגנה טובה יותר של משפחתו המורחבת. אורח חיים זה שולט עדיין באפריקה, ובחברה זו הנשים הן היצרניות המובילות של המזון, והגבר נהנה מכל העולמות. הבטווא באזור אגם בוניוניד (Lake Bonyoni) ממשיכים לצוד כמנהגם המסורתי, בצדי הגבעות מצדו המערבי של האגם, ומלקטים שורשים ופירות למחייתם. אחרים נטשו את הציד והפכו לחקלאים.

חוקרים שחקרו את חידת קומתם הנמוכה של הפיגמים ניסו למצוא את התשובה לשאלה בתוצאות מחקרים עולמיים שהחלו בחקר גובהם של ההולנדים שהולכים וגובהים בכל שנה. הם ניסו לייחס את התארכות העצמות לשאלות של קור וחום - מבחינת יכולת הגוף לקרר או לצנן את עצמו באמצעות עצמות ואיברים ארוכים יותר -  או לחלופין קצרים יותר, ובדקו את הסברה שככל שמצפינים (או מדרימים) ביחס לקו המשווה ומזג האוויר מתקרר הולכות העצמות ומתארכות.

אך המסאים גבוהי הקומה החיים באזור דומה לזה שבו גרים הפיגמים קצרי הקומה, טרפו את הקלפים. כיום מאמינים כי ההבדל בין המסאים והפיגמים הוא גנטי. מחקר מעמיק בשאלה הזאת גילה לפני כמה שנים כי מדובר בסטיות בגנים של הורמון הגדילה (GH), שנבעו אולי מנישואי קרובים. כך או כך, המחקר עדיין לא מוצה.

במחקר אחר שפורסם בכתב העת האירופי לחקר הלב (EHJ) ביוני 2010 בלונדון, עולה כי אנשים נמוכים נמצאים בסיכון של 50 אחוז יותר ללקות בלבם לעומת אנשים גבוהים. ידוע כי הפיגמים נוטים לעשן בהשפעת הסביבה יותר מאשר בעבר, ואף כי המחקר לא התעמק בבעיות הבריאות והחשיפה למחלותיהם, מחברי המחקר כן התייחסו למשקל, ללחץ דם ולהרגלי עישון כבעלי השפעה רבה על המצב הבריאותי.

היהודי הנודד

הפתיע אותנו אחד האנשים המבוגרים יותר, שסיפר שהוא בן 86, וריקד לפנינו כנער צעיר. גון פניהם חום-ברונזה, וכולם מצוידים במקטרות שבהן הם מעשנים מריחואנה. כדי למצוא את הקבוצות הקטנות של הפיגמים חייבים להיעזר במדריכים מיומנים. אגב, גם אצל הפיגמים קיימת קהילה קטנה שטוענת שמוצאה יהודי...

בדומה לבעלי החיים, גם הפיגמים הפכו לרכוש הממשל

אזור נוסף שבו אפשר לראות פיגמים באוגנדה הוא אזור אגם בוניוני, המסתמן כאחד מאתרי הנופש העתידיים באוגנדה, וידוע גם בכינויו "שווייץ של אפריקה". באזור 29 איים בנוף יפה, ומתפתחת שם תשתית לתיירות אקולוגית ואף נבנים בתי נופש.

חלק מהאיים היו בעבר איי עונשין. אגם בוניוני, העמוק ביותר באוגנדה, התפרסם בהיותו האגם השני בעומקו בעולם לאחר ימת טנגנייקה, ועומקו מגיע לכ-950 מ'.

שיט קצר באגם הביא אותנו לביקור באתר האחרון. האגדות מספרות כי עד 1954 הובילו לאי העונשין ילדות-נערות-נשים שנכנסו להיריון לפני הנישואין, דבר שהיה בשעתו טאבו רציני מאוד. אם בדרך כלל גבר חייב לשלם מוהר להורי הכלה שלה הוא רוצה להינשא, במקרה שלעיל יזכה הגבר לקבל את אחת הנשים ה"מופקרות" בחינם. כדי להשיג אחת מהן, הוא צריך לשוט בקאנו לאי העונשין ולבחור את היפה ביותר בעיניו (גם אנחנו שטנו בקאנו מגולף עץ, אך מסיבות אחרות).

לקראת סוף הטיול נדמה היה לי כי מצאתי קהילה (שאליה משתייך ג'ופרי, אחד המדריכים שלנו) המבטאת בגאווה את השתייכותה לקבוצות השורשיות ביותר שפעלו באוגנדה כציידים-לקטים. נכון להיום, הפיגמים עודם תעלומה, אך ככל שנעמיק בסיורינו באוגנדה, היא "הפנינה הירוקה" של אפריקה, כך נדע יותר אודות אורח חייהם המשתנה ביבשת כולה. לסיכום, השאלה המתקבלת על הדעת היא - מה ניתן לעשות כדי לשמר טוב יותר את תרבות הפיגמים האוגנדים?

• נדב לוי, זואולוג ומדריך בכיר בחברת "עולם אחר".
  

• הכתבה פורסמה בגיליון פברואר 2011 של הירחון "טבע הדברים ".
  

• מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד.