גם הם מרדו ברומאים: אנדרלמוסיה בסוסיא

כתב פפירוס שנתגלה באחת ממערות המסתור מתחת לבתי הכפר בית עמרה שבדרום הר חברון מאשר שהיישוב היהודי באזור זה השתתף במרד בר כוכבא

זהר לפיד, טבע הדבריםפורסם: 13.04.11 , 08:54

באחת ממערות המסתור אשר התגלו מתחת לבתי הכפר בית עמרה אשר בדרום הר חברון נמצא דף פפירוס הכתוב בארמית עתיקה ותורגם על ידי הארכאולוג ד"ר חנן אשל ז"ל. ייחודו של הפפירוס בכך שהוא כתב ויתור של אלמנה על הרכוש המוזכר בכתובתה, המאפשר לבני משפחתו של בעלה המנוח להשתמש ברכושו לצורך קיומם. השאלה מדוע ויתרה האלמנה על רכוש בעלה המנוח כפי שההלכה קבעה בדיני אישות לא נפתרה, ועדיין אין לה תשובה.

כניסה לבית הכנסת בסוסיא. בעבר היו שלוש קשתות (צילומים: זוהר לפיד)

במלוא מובן המילה

בראש כתב הפפירוס נכתב התאריך "שנת ארבע לחורבן בית ישראל", היא שנת 140 לספירה, כלומר ארבע שנים לאחר דיכוי מרד בר כוכבא על ידי המצביא יוליוס סוורוס הרומי. מציאתו של הפפירוס הביאה עדות לכך שגם היישוב היהודי בדרום הר חברון היה שותף למרד, ואנשיו הסתתרו במחילות מסתור כמו אלו שנחשפו במדבר יהודה, בשפלת יהודה - באזור בית גוברין ותל מרשה - דבר שלא היה ידוע עד לחשיפתו.

על קורותיו של האזור מדרום לחברון ועד צפון הנגב אין מידע רב, אך ידוע כי בתקופה ההלניסטית התחזקו האדומים והפכו לגורם משמעותי באוכלוסיית דרום הר חברון. התבססות היישוב האדומי הגיעה לשיאה בימי שלטון בית תלמי בדרום ארץ ישראל. משלב זה ואילך נקרא האזור אידומיאה, והיה כיחידה מינהלית נפרדת (הפרכיה). האזור מוזכר בפפירוסים של זנון במאה השלישית לפסה"נ, כמו כן מוזכר האזור על ידי דיודורוס במאה הראשונה לפסה"נ, ואף בספר מכבים ב'.

בתי בד, גתות, גרנות ויקבים היו נפוצים במערות מתחת לבתים

בשנת 129 לפסה"נ סיפח יוחנן הורקנוס את אידומיאה לממלכת יהודה, וכפועל יוצא מכך התבצע גיור של תושבי אידומיאה, חלקם מרצון וחלקם מאונס, כשחלק מהמנהגים היהודיים הפכו לנחלת הכלל, כגון: מנהג המילה, חציבת מקוואות טהרה, וכן מנהגי קבורה יהודיים.

גם המלך הורדוס היה במקורו מאידומיאה (אמו הייתה ערבייה ואביו אדומי), וההיסטוריון פטולמאוס בן זמנו מציין כך: "אך האדומים אינם יהודים מראשיתם אלא פניקים וסורים, ורק לאחר שהיהודים גברו עליהם והם הוכרחו הן להימול ולהצטרף אל הלאום של היהודים ולנהוג אותם מנהגים, והם נקראו יהודים". יחד עם זאת, ייתכן שלא כל אוכלוסיית אידומיאה התגיירה, וחלקה נשארה בתחילה פגנית והתנצרה בתקופה הביזנטית בלחץ השלטון המרכזי.

התקופה ההלניסטית-רומית בדרום הר חברון מאופיינת בפריחה יישובית - תרבותית וכלכלית. במאה השלישית לפסה"נ היו באזור דרום הר חברון חוות חקלאיות, חלקן מבוצרות, דבר שהיה מקובל באותה עת גם בימי בית שני, כגון: ביטא, כרמל, מעון, זיף, חורבת רמון וסוסיא.

מעלים חרס

הממצאים הארכאולוגיים מסוסיא מעידים על רצף יישובי מהתקופה ההלניסטית ועד סוף התקופה הביזנטית, דבר שהיה אופייני לרוב היישוב בדרום הר חברון. בסוסיא נמצאו גלוסקמאות מאבני גיר (ארון אבן אחיד, קטן בצורתו מסרקופג, שנועד לליקוט עצמות המת), מקוואות טהרה ציבוריים ופרטיים (כ-20 מקוואות), כלי חרס למכביר ומטבעות מתקופות שונות.

האב מאדר, בביקורו בסוסיא בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת, תיאר את שרידי המבנים השונים. החפירות הארכאולוגיות בסוסיא ובאתרים הארכאולוגיים שבסביבתה, שהחלו בשנות ה-70, בוצעו על ידי הארכאולוגים אברהם נגב, יבין, אהוד נצר, יובל ברוך ואחרים. הם חשפו מבני קבורה ייחודיים, המתוארכים לימי בית שני, עשויים כמבואה ליחידת הקבר הבנויה מחצר חצובה רחבת ידיים, המובילה לחזית הקבר. ייתכן שהחצר הזאת שימשה לטקסי הקבורה והאזכרה.

גולת הכותרת ביישובים היהודיים בדרום הר חברון היא בתי הכנסת - באשתמוע, מעון, ענים, ימה, וסוסיא, כולם מימי המשנה והתלמוד המקבילים לתקופה הביזנטית. התכנון האדריכלי זהה ברובם, ויש לו מאפיינים ייחודיים: פתח הכניסה ממזרח, וזאת על פי הנחיות מסכת תוספתא, מגילה ג': "אין פותחין פתחי בתי כנסיות אלא למזרח, שכן משכנו בהיכל שהיה פתוח למזרח" (במעט מבתי הכנסת הגליליים הפתח אף הוא למזרח, כמו זה שבחמת גדר ובארבל).

בקיר הצפוני הפונה לכיוון צפון - כיוון ירושלים, יש גומחה שבה היה ממוקם ארון הקודש, וכמובן שגם כיוון התפילה היה כלפי צפון. מול הגומחה נבנו ספסלי הישיבה לאורך קירות בתי הכנסת.

במת ארון הקודש וכיוון התפילה פונים צפונה לירושלים

רוחב המפתח באולם בתי הכנסת נקבע על פי אורכן של קורות הגג, שאפשרו יצירת מפתח רחב ללא תמיכת עמודים, וזאת כדי לתת תחושה של מרחב פנימי גדול, כמרחב שהיה בהיכל בית המקדש. "הנכנס לבית הכנסת בסוסיא חש באווירת ההיכל בירושלים כחלל אחיד וגבוה" (מן המקורות). הדבר חייב בניית קירות חיצוניים מסיביים כדי לתמוך בגג שהיה עשוי רעפים.

בקצה חצר בית הכנסת יש פתח מילוט ומסתור, קרוב לוודאי מתקופת מרד בר כוכבא, המוביל למערכת מחילות מסועפת. הממצא החשוב ביותר שנמצא בבית הכנסת הוא מנורה מפוארת, מפוסלת תלת-ממדית, בגובה אדם.

המנורה הייתה אלמנט קישוטי וסמלי כמנורת בית המקדש (שחזור המנורה קיים במוזאון ישראל). רצפת בית הכנסת הייתה מרוצפת בפסיפסים צבעוניים עם כתובות הקדשה בעברית ובארמית ממשפחות הכהונה אשר התגוררו ביישוב: "דכיר לעזר כהנא ובניו", וכתובת נוספת: "זכור לטוב קדושת מרדכי איסי הכוהן".

כתובת הקדשה בריצפת הפסיפס במבואת בית הכנסת

איך מגיעים?

יש שתי דרכים להגיע לאתר סוסיא. דרך אחת היא מכביש צומת שוקת-ערד - בכביש 31 אחרי תל ערד פונים צפונה, בכביש 316 המטפס לעבר רכסי דרום הר חברון בואכה סוסיא. הדרך השנייה היא מצומת שוקת לכיוון מיתר - בכביש 60 עוברים את גדר המערכת, ובצומת השבעה פונים מזרחה בכביש 317 לעבר סוסיא.

ביישוב סוסיא הסמוך לאתר העתיק יש מרכז סיור ולימוד שהוקם בשנת 1985, שנועד לקיים סיורים, הדרכות והפעלות במרחב של מדבר יהודה, דרום הר חברון וצפון הנגב. במקום יש אכסניה וחדר אוכל, שנועדו לכל המגזרים, אך הפעילות היא בעיקר למגזר הדתי-ציוני.

טלפון לתיאום ביקור והדרכה: 02-9963424, פקס: 02-9961245

מעניין שבמפה המצורפת לחוברת "תיירות חבל יתיר" מצוינים רק היישובים היהודיים שבדרום הר חברון, ואין כל זכר ליישובים הערביים השכנים, מה שהופך את המפה לחסרת ערך לצורכי התמצאות.