סרי לנקה: הגרסה הנקייה של הודו
ים צלול ונופי בראשית קדומים, מגוון עשיר של צמחים ובעלי חיים, קניות זולות בשפע, ריזורטס למפונקים, אתרי מורשת של אונסק"ו והפסטיבל הבודהיסטי הגדול של השנה שמוקדש לשן אחת. שבועיים משפחתיים באי מזמין
קולות הפיצוץ הקפיצו את כולנו. עד לרגע הזה ישבו אלפי בני אדם על המדרכות ברחוב הראשי של העיר קאנדי (Kandy), צפופים ומפטפטים בשקט. חלקם ישבו כך, בסבלנות ראויה לציון, קרוב לשלוש שעות, והרעשים שהלכו והתחזקו נתנו להם צידוק לשנות תנוחה. מהר מאוד התגלו לעינינו האחראים לרעש והתעלומה נפתרה.
בשן ועין
עשרות צעירים לבושי לבן שבידיהם שוטי עור ארוכים התחילו לעבור בסך, מכריזים על הפתיחה הרשמית של מצעד האסאלה פראהרה (Esala Perahera), הפסטיבל הבודהיסטי הגדול והמרשים ביותר בסרי-לנקה. הם צעדו כמה צעדים, נעצרו, אגרו כוח, הניפו את השוטים הכבדים והצליפו. התוצאה: קולות פיצוץ מרשימים ביותר המזכירים יריות אקדח.
הקהל מצדו הגיב בהשלכת מטבעות לעברם, וגם אני נאלצתי להקריב את העודף שבכיסי. אין מצב שילדים יוותרו על ההזדמנות לזרוק חפצים - ועוד ברשות - על אנשים שהם לא מכירים.
להטוטים בפסטיבל האסאלה פראהרה בקאנדי (צילומים: נחום דוניצה)
בתוך דקות ספורות הפך הרחוב השקט לקקופוניה שתקפה את כל החושים. לא הספקנו לומר "בודהה השוכב", ואחרי המצליפים החלו לזרום עשרות להטוטנים, כשהם מניפים לפידים בוערים, מסובבים גבוה, משליכים ותופסים, והאוויר התמלא עשן כבד וריח של פארק הירקון בעיצומן של חגיגות ל"ג בעומר.
להשלמת ההתקפה הגיעו גם מתופפים מצוידים בתופי בס גדולים, תופים בינוניים, תופי צד קטנים, טמבורינות, דרבוקות ופעמונים, והשמחה הייתה רבה. לתכנית המוסיקלית הצטרפו אין-ספור נגני כלי נשיפה שניסו לגבור זה על זה. המצעד שנערך לכבודה של שן אנושית אחת, כן, שן - מתחיל.
משגע פילים
נושאי הדגלים שסימלו ערים ומחוזות, היו הבאים בתור, כשהם לבושים בבגדי כסף וזהב. אחריהם צעדו קבוצת רקדנים בתגבור מוסיקלי, ועוד אחת. כל קבוצה ניסתה להתעלות על קודמתה, ברעש שאנשיה מקימים ובמספר פיתולי הגוף. האוויר הפך אט אט לתערובת חמה שהקשתה על הנשימה, והילדים התחילו לגלות סימני אי נוחות.
אבל, הכול נעלם עם הגעת הפיל הראשון, והשני והשלישי וזה שאחריו, מכוסים בדי משי וקטיפה עשירים, מקושטים במאות נורות קטנות שכבות ונדלקות בשלל צבעים ומזכירים עצי חג מולד שיצאו משליטה. על הפילים רכבו בעלי תפקידים בכירים שנראה כי הם נהנים ביותר מהמצב. אז עבר בסך פיל שמוקדש לאל וישנו (אל הינדי דווקא), ואחר כך אחד שמוקדש לאל סקאנדה, אל המלחמה, ואחריו אחד המוקדש לאלה פטיני, הקשורה בריפוי מחלות - זה גם החלק היחיד במצעד שבו מותר לנשים להשתתף.
אחרי כמה עשרות פילים מקודשים הגיעו מתופפי הקרב והדגימו יכולות משכנעות ביותר. לאט לאט השתרר שקט מתוח בקהל שישב בציפייה דרוכה שדבקה גם בנו. את הרעש וההמולה שברה קבוצה גדולה של לובשי לבן ששרה בשקט, והקהל קם על רגליו. הפיל שהתקרב היה שונה מקודמיו. הוא היה גדול יותר, מקושט יותר, ונשא על גבו ארון קטן מזהב. בתוכו מונח, כך סיפרו לנו, שריד מהשן של בודהה. על הארון הצלה שמשייה מוזהבת, ומי שהלך לפניו דאג לפרוס לאורך הדרך בד לבן כאות כבוד ליצור הענק ולמשאו היקר - השן.
סקס-אפיל לפיל: מסמלים את האל ההינדי וישנו, סקאנדה ולאלה פטיני
שריד השן הקדושה של בודהה הובא לסרי-לנקה בסביבות שנת 310 לספירה. ממלכות עלו וירדו, והשן נדדה ממקום למקום, עד שהגיעה למקום המנוחה האחרון והסופי העיר קאנדי. במאה ה-16 היא הועברה למקדש השן (Sri Dalada Maligawa) הנחשב כיום לאתר הקדוש ביותר עבור הבודהיסטים באי וגם מחוצה לו. החל מהמאה ה-17 מותר במהלך הפסטיבל גם לפשוטי העם לחזות בשן (עד אז רק המלך יכול היה לחזות בה). עם כניסת הבריטים לתמונה, בתחילת המאה ה-19, הועברה האחריות לשלומה של השן לידי הפקידות הבודהיסטית, והיא זו שמארגנת מדי שנה את המחזה המרהיב בהפקה מתוקתקת להפליא.
כמנהגו נוהג
שבוע קודם, לאחר עצירת ביניים קצרה ברבת עמון ושש שעות טיסה נעימה ביותר עם חברת Royal Jordanian וצוותה האדיב, נחתנו בהרכב משפחתי מלא - אבא, אימא ושני בנים חסרי מנוח בני חמש ו-11 בשדה התעופה Bandaranaike. בשדה כבר חיכה לנו רכב הוואן שהזמנו מהארץ, ואת פנינו קיבלו המדריך חסאנת'ה נילופול ונהגנו החרוץ.
הנסיעה להילטון קולומבו שנמשכה כ-40 דקות עברה באזור כפרי ואחר כך בשוליה המפויחים של העיר. זה היה גם המפגש הראשון עם נהגים שכל אחד מהם חושב שהוא: 1. צודק. 2. טוב יותר מהאחרים. 3. ממהר יותר ולכן צריך לפנות לו דרך. 4. נהג שודים בכיר. התוצאה מפחידה ביותר - כמעט כמו בארץ...
מלון הילטון הממוקם במרכז העיר הישנה והמתפוררת, על ציר הנהר, מפגין פאר קולוניאלי מרשים. החדר שקיבלנו היה ענק בכל מושג שהוא ומצויד היטב. יש במלון מגוון מסעדות לבחירה, בריכת שחייה גדולה, מגרשי טניס, קונדיטוריה מפתיעה בהיצע שבה, ובקיצור - המלון מדגים כיצד ניתן לחיות בבועה המנותקת לחלוטין מהסביבה.
התרחקת 50 מ' מפתח המלון ואתה בסרי-לנקה האמיתית: חום, לחות ועוני, אבל עוני נקי. מרבית האנשים ברחוב לובשים בגדים מערביים שיצאו מהאפנה, אבל הם נקיים ומסודרים. מי שטייל בהודו ורגיל ללכלוך ברחובות, לקבצנים המסמורטטים ולילדים זבי החוטם שרצים אחריך בקריאות "רופי רופי", לא ימצא אותם כאן. הכול רגוע, מתנהל בקצב משלו.
שלא כמו בהודו, פה לא תמצאו ילדים המקבצים נדבות. שוק טיפוסי בסרי לנקה
בשוק המקומי של רובע פטה (Pettah), הבנוי מערב רב (וקסום בעינינו) של רחובות שכל אחד מתמחה במוצר אחר, לא מתנפלים עליך, לא מושכים בשרוול, לא מציקים. בסמטאות נחשפנו למשקה הלאומי, המצוי בתוך אגוז קוקוס שקצהו העליון נערף, וטעמנו מאפים בקונדיטוריה מקומית (זהירות: גם מה שנראה מבחוץ כמו סופגנייה מתוקה מתגלה כמוקש חריף).
בוא לקולומבו
מרכז העסקים והמסחר של קולומבו הוא אזור הפורט (The Fort), הקרוי על שמו של מבצר שעמד ברובע הזה בימי השלטון הפורטוגלי וההולנדי. כיום תופסים את מקומו בנייני משרדים, גורדי שחקים, מלונות, מרכזי קניות וחנויות. על שפת הים משתרע המדרחוב גאל פייס גרין (Galle Face Green) לאורך של כקילומטר וחצי. זוהי הריאה הירוקה של העיר, ואתר הפיקניקים המועדף על תושביה.
סרי-לנקה, "הדמעה של הודו", ממוקמת בקצה הדרום-מזרחי של תת-היבשת ההודית, ובה כ-20 מיליון תושבים על שטח של כ-65,500 קמ"ר. היסטוריונים משערים שהאי יושב לראשונה לפני כ-3,000 שנה, ותושביו המקוריים היו ציידים-לקטים שלא עסקו בחקלאות.
במאה השישית לפסה"נ הגיעו לכאן הסינהלים, שפלשו לאי מצפון הודו וקיבלו עליהם את הבודהיזם שהחל להתפשט באותה תקופה. הסינהלים הם היום כ-70 אחוז מתושבי סרי-לנקה. הם בודהיסטים ברובם, ודוברים סינהלית. אין צורך להזכיר שהם השולטים במדינה. במהלך השנים שחלפו מתקופת היישוב הסינהלי של סרי-לנקה התקיימה הגירה מתמדת מהודו, ובעיקר ממדינת טאמיל-נאדו שבדרום הודו.
הפורטוגלים היו האירופים הראשונים שהגיעו לסרי-לנקה. בשנת 1505 הגיעה הספינה הפורטוגלית הראשונה לאי, והפורטוגלים כבשו חלקים ניכרים מן האי ובעיקר את חופיו. הם לא הצליחו לכבוש את מרכז האי ואת העיר קאנדי.
הם הקימו באי תחנות מסחר לתבלינים. כ-100 שנים מאוחר יותר, בשנת 1602, הגיעו לאי ההולנדים וכבשו את חופיו מן הפורטוגלים. הם פיתחו באי מערכת השקיה ותעלות מים להובלת תוצרת חקלאית ובעיקר תבלינים, אך לא הצליחו לכבוש את כל האי. העיר קאנדי נותרה עצמאית והפכה לבירת סרי-לנקה.
ציקלון בציילון
ההולנדים שלטו באי למשך כ-150 שנה, אבל את החותם המשמעותי ביותר הותירו בו הבריטים, שכבשו את האי בשנת 1815 ושינו את שמו לציילון. הבריטים זיהו את הפוטנציאל הטבעי, סללו מסילות ברזל, הקימו מבנים מרשימים - בעיקר בקולומבו ובקאנדי, עקרו את מטעי הקפה והחליפו אותם במטעי תה, והביאו למטעים רבבות פועלים טאמילים מדרום הודו, והפכו אותם לפועלים שחורים במטעי התה. הטאמילים נוצלו קשות בידי הבריטים, ואחר כך עם קבלת העצמאות בשנת 1948 נמשכו הניצול והאפליה של הטאמילים ששכנו ברובם בצפון סרי-לנקה.
לפני 30 שנה החלו הטאמילים להתמרד נגד אפלייתם הקשה. הממשלה דיכאה את המורדים ביד קשה. גורמים קיצוניים שהנהיגו את המרד דרשו עצמאות ואיחוד עם מדינת טאמיל-נאדו שבדרום הודו, שממנה הביאו אותם הבריטים. בראש המאבק עמדו קיצונים טאמילים שכינו את עצמם בשם "הטיגריסים הטאמיליים". לפני כשנתיים דוכא סופית המרד, שהפיל מבין הטאמילים כ-100,000 קרבנות. ישראל סיפקה מטוסים וספינות קרב קלות (דבורה) לממשלת סרי-לנקה, ולכן הישראלים פופולריים שם מאוד.
היום מהווים הטאמילים כ-30 אחוז מתושבי סרי-לנקה, רובם חיים בצפון האי, דוברים טאמילית ומאמינים בדת ההינדואיסטית. עם תום הקרבות חזר השקט לשרור בסרי-לנקה. האויבים בנפש שלחמו אלה באלה 30 שנה התפייסו, ואם קיימת היום שנאה ביניהם היא אינה בולטת למבקר מן החוץ.
זן מכל הצדדים
120 ק"מ בלבד מפרידים בין קולומבו ליעד הראשון שלנו - כפר נופש עטור כוכבים ששמו אמנוולה (Amanwella בסינהלית: "החוף השקט"), שנמצא לא רחוק מהעיירה טנגלה (Tangalle), בדרומה של סרי-לנקה. 120 ק"מ, שבמצב עניינים רגיל צריכים היו לגזול מזמננו כשעה וחצי, נמתחו, בדיוק כפי שהזהיר אותנו חסאנת'ה, יותר משש שעות. הכביש ה"מהיר" שסובב את כל האי, הוא רק בן שני מסלולים, שעליהם מתחרים ראש בראש משאיות, טוק-טוקים, אופניים וכלי רכב שונים שבמרבית המקרים עמוסי סחורות או בני אדם.
כפר הנופש המשוקם לאחר הצונאמי. מרווח ומעניק שרות מעולה
הכללים על הכביש הם פשוטים: אין כללים. אתה נוסע ישר ולא מביט לצדדים, מפעיל את הצופר, ומקווה שלאלה שבאים מולך, או משייטים לצדך, אכפת יותר מהחיים. הדרך עוברת בין ערים ועיירות שאינן נגמרות: יצאת מעיירה אחת ואתה כבר בלבה של האחרת, והמשמעות - נסיעה אטית סביב כיכרות זעירות ובין שלל הולכי רגל שיש להם המון זמן להעביר. אחרי כמה שעות נהיגה הגענו לאזור צפוף פחות, שמשני צדיו שדות אורז אין סופיים, המנוקדים פה ושם בכתמים של פרחי לוטוס לבנים, ששוברים מעט את המונוטוניות הירוקה. עצרנו לקבלת הסבר קטן על גידול האורז, מה שהשאיר את הילדים - שהיו משוכנעים עד היום שהאורז גדל בשקיות ניילון עם אריזה הרמטית - פעורי פה.
אחרי שש שעות חלפנו על פני שלט קטן ומהוה בצד הדרך - Amanwella. וזהו. פנינו ימינה בהפתעה, כדי לגלות שאנחנו בפתחה של דרך עפר לא סלולה, צרה מאוד, כשמשני צדי הדרך בתיו של כפר מקומי והמון עצי קוקוס. לאחר עשר דקות נהיגה בשביל הירוק הגענו למשטח חמרה אדום.
בצמוד אליו מבנה, איך לומר, זני בעליל. שתי נערות חמד קיבלו את פנינו בקידה, הגישו לכל אחד כוס חלב קוקוס קר וציידו אותנו בערמות עלים גדולות כאות ברכה. מאחור התגלו בתים נמוכים שהתמזגו עם הנוף, מסודרים בטרסות ומשקיפים אל אחד החופים היותר חופיים שניתן לדמיין: חולות זהב, עצי קוקוס, גלים גדולים נשברים אל החוף, ופה ושם מישהו פיזר על קו המים לקישוט סירות דיג שנראו מוכנות ליציאה לדרך.
במבנה המרכזי של המלון ממוקמים בר ענק ומזמין שמגיש בעיקר מיצי פירות מקומיים ומסעדה, פתוחים לאוויר החופשי, נטולי חלונות או דלתות, כחלק - כך למדנו מאוחר יותר - מתפיסת העולם של האדריכל הידוע ביותר בסרי-לנקה, ג'פרי באווה (Geoffrey Bawa), ואחד האהודים יותר על אנשי רשת Aman, מבעלי המקום. בספרייה הנעימה שבמקום יש ספרי אמנות ודת, ומחשב למי שממש לא מצליח להתנתק.
אל סוויטות המגורים הענקיות בגוני חול אדמדם ועץ טבעי כהה מגיעים ברכבי באגי חשמליים. הסוויטות משדרות גם הן את אותה אווירה מאופקת ומינימליסטית, והעיצוב משלב חומרים מקומיים עם פריטי ריהוט ואבזור עכשוויים להפליא (כמו למשל אמבט גדול מידות שניצב לו בחלל הפתוח). לכל יחידת מגורים בריכה צמודה משלה ונוף (כולל מהשירותים) היישר אל חורשת עצי קוקוס ואל האוקיינוס, שמקולות גליו קשה להתעלם במשך כל היום ובמיוחד הלילה.
כיבוש ההר
למחרת, אחרי ארוחת בוקר של שלל פירות טרופיים, חביתיות בהכנה אישית, קרואסונים שאפה הקונדיטור הצרפתי של המקום, וקפה ריחני, החלטנו שאנחנו מוכנים לכבוש את אחד היעדים היותר ידועים בסביבה: מקדש הסלע של מולגיריגאלה (Mulgirigala). "לכבוש", פשוטו כמשמעו, וזאת מאחר שמדובר בסלע ענק, מוקף חורש טבעי, המיתמר לגובה של 200 מ' ויותר.
במאות השנים האחרונות שימש המקום מנזר בודהיסטי. במאה ה-19 הוא עלה לכותרות כאשר התגלו בו כתבים עתיקים שהיו בסיס לפיענוח טקסטים מקודשים, ה- Mahavamsa, שכוללים את תיעוד ההיסטוריה הקדומה של האי. 533 מדרגות מפרידות בין תחילת המסלול לסופו, חלקן תלולות, חלקן תלולות מאוד, חצובות בסלע זקוף, כשרק מעקה יד מחליד תומך בעולים.
הוסיפו לתמונה שמש יוקדת, ואת העובדה שקשישות סרי-לנקיות דילגו במעלה בקלילות לפנינו, ותבינו מדוע העלייה הייתה עבורנו קשה במיוחד. סביב אחד הבודהות הייתה התקהלות קטנה, שנבעה מהעובדה שהפסל המיוחד הזה עונה למשאלות המאמינים. על הפסגה חווינו אכזבה קלה, שכן להוציא בקתה קטנה ובה שלושה פסלי בודהה קטנטנים ונוף משגע, המשטח היה ריק לחלוטין.
בסמטאות נווה צדק
בדרך ליעד הבא, העיר גלה (Galle), עצרנו בחוות צבי הים של קוסוגודה (Kosagoda) שעל החוף. דמי כניסה בסך 200 רופי הופכים אותך לשותף פעיל בהצלת הצבים ההולכים ונכחדים בידיהם של הדייגים המקומיים. כשמזהים על החוף ביצים המוכנות לבקיעה אוספים אותן ומביאים אותן לשטח חולי מגודר. שם, תחת שמירה צמודה, בוקעים הצבים ומועברים לבריכות גדולות יותר. בסוף התהליך הם משוחררים חזרה לים.
חוות צבי הים של קוסוגודה, מאמצי שיקום למינים בסכנת הכחדה
העצירה הבאה הייתה ליד יצירה של הטבע שנקראת ה-Blow Hole, תצורת סלעים מיוחדת שאליה מתנפצים גלי הים היוצרים מעין גייזר או מזרקה טבעית היכולה להגיע במקרים מסוימים לגובה של 15 מ'.
גלה בת ה-400, שהזכירה לנו את שכונת נווה צדק התל אביבית, על סמטאותיה הצפופות וגגותיה האדומים, היא אתר מורשת עולמית. העבר הקולוניאלי השתמר כאן להפליא, וגולת הכותרת היא המבצר ההולנדי שנבנה בשנת 1663 ושלל הכנסיות ההולנדיות שנראות כאילו קפאו בזמן.
לא רחוק משם חיכה לנו מלון נוסף ברשת Aman - אמנגלה ((Amangalle, שהיה בעבר מפקדתו של המושל ההולנדי, ואחר כך משכנם של החיילים הבריטים, והיום הוא מלון פאר (300 עד 1,300 דולר ללילה - כולל שרת צמוד). המלון הוקם בשנת 1863, ומאז השאירו את חותמם על המבנה המרשים סוחרים אנגלים והולנדים, הרפתקנים ומגלי עולם.
ההוד הקולוניאלי נשקף מכל פינה, מאולם הכניסה הגבוה שבתקרתו נברשות קריסטל ומאווררי עץ שמסתובבים לאט, דרך חדר האוכל המרוהט בריהוט תקופתי, ובו מפות מעומלנות וכלי כסף נוצצים, ועד החדרים המשדרים פאר של פעם, מרוהטים בריהוט עתיק מקורי עם מגע עכשווי, מריחים מדונג דבורים שבעזרתו קיבלה רצפת הטיק בת ה-300 את הברק שלה, ומשקיפים אל הגגות האדומים של העיר העתיקה.
במהלך הסיור בגלה העתיקה נחשפנו להרבה מורשת הולנדית ולהרבה אבק שיפוצים. נראה שהמקום כולו משתפץ, וההקבלה לנווה צדק התל אביבית רק מתחזקת כשאנו שומעים שגם כאן יש תהליך מזורז שבו התושבים המקוריים, והעניים, מוכרים לעשירים המקומיים את בתיהם בכסף רב, ובעקבותיהם זורמים לכאן בתי הקפה הקטנים, הבוטיקים היקרים ותנופת השיפוצים הבלתי פוסקת.
ביקרנו במגדלור, טיילנו על החומה, בבית המשפט שהשתמר במלואו ואף הצצנו לתוך קתדרלת סנט אלויסיוס. עם צלצול השעה ארבע במגדל הפעמון חזרנו למרפסת הגדולה במלון, בדיוק בזמן לטקס התה הציילוני הריחני, לעוגיות הזנגוויל האנגליות ולריבה תוצרת הבית. אכן, קשים היו חייו של הכובש הקולוניאלי...
הולכים אחרי העדר
לקח לנו יום שלם להגיע לפארק הלאומי בונדאלה (Bundala National Park). האתר עצמו פחות מוכר משמורות טבע אחרות באי דוגמת יאלה (Yala). אחרי 45 דקות של שיטוט, שנראה כחסר תכלית והרבה "משעמם כאן", מצד הילדים, התחלתי גם אני לגלות סימני שבירה. "איפה בעלי החיים?" שאלתי את המדריך שלנו. "סבלנות", הוא השיב והמשיך לנסוע לאט, מביט מדי פעם לכיוון היער - ונעצר.
"שששש..." הוא השתיק את המהומה שמאחור. "עכשיו שקט מוחלט!" הענפים באחת מקבוצות העצים המרוחקות זזו מעט, וחדק הססן יצא החוצה כפריסקופ הבוקע מתוך המים, בוחן את הסביבה. אחריו הופיע גם בעל החדק. הוא יצא כולו אל האור והציץ לצדדים. לאחר בחינה מרוכזת הוא החליט שהג'יפ באופק לא מסוכן והשמיע תרועה. ואז, בזה אחר זה, יצאו להם פילים מתוך הסבך, גדולים, בינוניים וקטנים, ועשו את דרכם לכיוון המים. ספרנו יותר מ- 80 פילי פרא. ללא גדרות, ללא שומרים - רק טבע, פילים ואנחנו במין שקט שאנחנו לא רגילים אליו.
80 פילי פרא בבונדאלה מנסים להשתקם מסכנת ההכחדה
מיד לאחר שהפילים החלו להשתכשך במים ולכסות את עצמם בחול, הם החלו לאכול, ואנחנו העזנו להתקרב יותר, כמעט למרחק נגיעה. הנהג שלנו הזעיק בינתיים בלחישה בקשר את חבריו, ועוד ארבעה לנד-רוברים עמוסי תיירים הצטרפו למחזה המרהיב. נשארנו עם הפילים עד סיום ארוחת הערב שלהם, והם, כמו שהופיעו מהשיחים הסבוכים, כך הם גם הלכו ונעלמו לנו.
ועוד מדרגות
הדרך לקאנדי, חביבת התיירים ובירתה התרבותית של סרי-לנקה, עוברת בנינוחות. השגרה השתלטה עלינו. המלון שבו בחרנו לשהות כאן, המהאוולי ריץ' (Mahaweli Reach), אף הוא שריד לתקופות אחרות, והוא משקיף אל הנהר הארוך ביותר באי - Mahaweli. זהו המלון הראשון בקאנדי שזכה לחמישה כוכבים, והוא מפגין את אותו צירוף מילים שבו התמחו האנגלים: "פאר צנוע".
זהו מלון גדול המתפרס על שטח רחב ידיים, מוקף עצים ירוקי-עד שעליהם מטפסים סנאים וקופי מקוק (ואכן האורחים מתבקשים לנעול חלונות ודלתות בצאתם מהחדר).
קאנדי, העיר השנייה בגודלה בסרי-לנקה, לשעבר בירתה של השושלת הסינהאלית האחרונה עד שזו נפלה בשנת 1815 בידי הבריטים, אחרי כ-300 שנה שבהן הצליחה להדוף ניסיונות השתלטות פורטוגליים והולנדיים, ממוקמת גבוה באזור גבעות ירוק ופורה. במרכז העיר יש כמה שווקים ראויים לציון, ביניהם אחד מקורה שקפא בזמן. לטובת השוק ויתרנו על הסיור בגנים הבוטניים המפורסמים של העיר, שנבנו עלי ידי מלכי הסינהאלה והורחבו מאוחר יותר בידי הבריטים.
מקאנדי יצאנו לאתר חובה נוסף: דאמבולה (Dambulla), גם הוא אתר מורשת עולמית. אחרי הסטאז' שעשינו במקדש הסלע של מולגיריגאלה, הביקור במקדש של דאמבולה, על 200 מדרגותיו, היה משחק ילדים עבורנו. גם כאן מדובר במקדש החצוב בסלע, אבל החוויה מרשימה פי כמה. הכול בקנה מידה גדול יותר: הסלע גדול יותר, הפסלים גדולים יותר, מספרם רב יותר והרבה יותר מבקרים מגיעים לכאן. בכניסה לאתר נפרדנו מ-20 דולר.
150 פסלי בודהה יקדמו את פניכם במערות המקדש של דאמבולה
המקומיים, כרגיל, לא משלמים פרוטה. לאחר טיפוס מתון ביותר הגענו למשטח בזלת ענק ושטוח, שלאחריו שורה של חמש מערות המקושטות בציורי קיר צבעוניים מקצה לקצה המוקדשים כולם לסצנות מחייו של בודהה. חפירות ארכאולוגיות אישרו כי בני אדם גרו כאן כבר בתקופה הפרהיסטורית. התיעוד הבודהיסטי הראשון של המקום מתייחס למאה הראשונה לפסה"נ.
המקום נחשב לאחד האתרים היותר מוערכים וקדושים עבור הבודהיסטים. הסיור במערות הלחות הוא חוויה מטלטלת, גם ללא בודהיסטים. להגברת הרושם, עומדים במקום בפנים קפואים, בחיוך הסטואי המפורסם, ותחת אור זהוב, 150 פסלי בודהה בכל מיני גדלים ובצורות שונות, חלקם מגולפים באבן, חלקם מעץ עתיק, והתמונה, איך לומר, קצת מפחידה.
פולונארואה הקדושה
מתוך המשולש התרבותי (והמתויר) של סרי-לנקה, שקדקודיו הם הערים העתיקות קאנדי, אנוראדהפורה (Anuradhapura) ופולונארואה (Polonnaruwa), החלטנו בגלל קוצר זמן לבקר רק בשניים ולוותר על אנוראדהפורה, מקום מושבה של הממלכה העתיקה ביותר מהמאות החמישית והשישית לפסה"נ, אבל לא פסחנו על עיר הבירה ה"חדשה" בפולונארואה, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, שהוקמה במאה ה-11.
את פולונארואה, הנמצאת 140 ק"מ מקאנדי, מרבים לתאר כקמפ דיוויד של מלכי סרי-לנקה. היא אחת מערי הבירה הקדומות של הממלכה הסינהאלית בסרי-לנקה. היא הוקמה על ידי מלכי שושלת הצ'ולה שהגיעו מהודו במאה העשירית, כמצודה נגד מרידות סינהאליות, וגם לאחר שהמלכים הסינהאלים גירשו את מלכי הצ'ולה היא נותרה בירה ואף הגיעה לפריחה ולשגשוג.
הבודהה מפולונארואה, מערי הבירה הקדומות
הותקנו בה מאגרי מים גדולים, מקדשי פאר, ארמונות ומצודה פנימית, ובמשך 300 שנה הם שלטו משם ביד רמה, עד שהגיעו גלי התקפה הודיים נוספים שאילצו אותם לסגת. את המסלול מומלץ לבצע ברכב, אם כי יש אפשרות לשכור אופניים בעיר החדשה ולדווש בין האתרים. העיר העתיקה בהחלט מרשימה, וקל לזהות בחורבות המונומנטליות את העושר והעצמה שהיו שם.
ניתן לבקר במערכת המים העתיקה, כולל הבריכה הפרטית של המלך והמלכה, במצודה המלכותית ובאולם קבלת הפנים המעוטר בפסלי אריות, במקדשים ועוד מקדשים (חלקם מוקדשים לשיווה, הידוע יותר כ"שיווה ההורס"), אבל אין ספק שגולת הכותרת של הביקור היא מקדש גאל ויהרה (Gal Vihara) מהמאה ה-12, החצוב בסלע, שאמור היה לכלול את המבנה הבודהיסטי הגדול בעולם, אך ננטש באמצע העבודה.
ארבעה פסלי בודהה ענקיים חצובים כאן מתוך סלע הגרניט הקשה, ניצבים להם בשמש הקופחת, מה שיוצר בעיה למי שרוצה להתקרב אליהם. הסיבה: צריך לחלוץ נעליים וללכת יחפים. קצת קשה בהתחשב בטמפרטורת האבנים.
תה של אחר הצהריים
בדרך לביקור בנווארה אלייה (Nuwara Eliya) הסמוכה עברנו דרך "נתיב התה", אזור זרוע מטעים, ונכנסנו לביקור במפעל התה של חברת גרגמה (Gergama) שפועל במקום מאז 1903. בשנת ההקמה נרכש גם הציוד לבית החרושת. להפתעתנו, שום דבר לא ממש השתנה. המכונות הישנות עובדות במרץ, ברעש מחריש אוזניים, ומייצרות שתי טונות של תה ציילוני משובח בכל יום.
באוויר היה ריח כבד של תה. מרבית החללים אפלוליים, והעובדים, או ליתר דיוק העובדות - מזכירות דמויות מספריו של צ'ארלס דיקנס. מ"חדר הרעש", שם מפרידים בין סוגי העלים, עברנו ל"חדר החום", ושם בטמפרטורה בלתי אנושית בעליל משגיחה קבוצה על ייבוש העלים. את הצ'ופרים הגדולים מקבלים בחדר הבא, שם נארז התה ועובדות לבושות סארי מעמיסות ארגזי ענק למשטחים שימצאו עצמם כמה ימים אחר כך על שולחנות האוכל ברחבי העולם. הסיור מסתיים בחדר המזכיר בית תה מסורתי בלונדון, עם כורסאות עור ומאווררי תקרה, שם הוזמנו ללגום מכמה סוגי תה שנמזג מקומקום חרסינה צחורה. תענוג צרוף.
נווארה אלייה עצמה, השוכנת על פסגת ההרים, שימשה עבור הבריטים כמקום מפלט מהחום של האי. הטמפרטורה הממוצעת בה היא בין 16 ל-18
מעלות צלסיוס ביום, מה שאפשר להם לשחק גולף, קריקט, ללגום תה ולצוד שועלים ביערות בלי להזיע במיוחד. הצביון הקולוניאלי נשמר במקום וכך גם האווירה השלווה.
חזרה למים
לקראת היומיים האחרונים של הטיול החלטנו שזהו. ראינו מספיק הרים, טיפסנו מספיק מדרגות, צריך לחזור לקו המים. כיעד בחרנו את אזור החוף של נגומבו (Negombo), בצד המערבי של האי, הקרוב ביותר לנמל התעופה - רצועת חוף הידועה בחופי הזהב שלה והיא ממוקמת כ-30 ק"מ צפונית לקולומבו. ג'טווינג ביץ' ((Jetwing Beach ריזורט, שנחשב למלון הטוב ביותר באזור, שוכן דקות נסיעה מלבו של נגומבו, כפר הדייגים לשעבר שהפך לתחנת חובה לתיירים.
המבנה שטוח ביותר, צבוע צבעי חמרה אדומה ושחור, משדר סטייל מאופק ויושב בצמוד מאוד לקו המים כשרק מדשאות פורחות ושלל בריכות מפרידות בין חדרי האירוח לים הכחול-סגול. רצפת בטון אפנתית, ריהוט עץ טיק כהה ומסדרונות אפלוליים עושים היטב את העבודה. ארוחת הבוקר כאן היא אחת מהאטרקציות שאסור להחמיץ. המזון מונח על משטחים בגבהים שונים בכלי קש מקומיים, והוא כולל גבינות שיובאו מצרפת, שוקולד מבלגיה (לפנקייקים האווריריים מהטובים שדגמנו), ושפע פירות טריים, ריבות ומרמלדות שנמרחו בתאווה רבה על מאפים שיצאו חמימים ופריכים מהתנור.
אחרי הארוחה לקחנו טוק-טוק לכיוון שוק הדגים ללמה (Llelama), שבקצה הצפוני של הלגונה. מסתבר שזהו שוק הדגים השני בגודלו באי, וכגודל השוק כך גם עצמת הריח שמכה בנכנסים למתחם הענק. העובדה שהגענו מוקדם אפשרה לנו לחזות מקרוב במכירה פומבית של דגים, ולראות בפעם הראשונה בביקור באי שגם הסרי-לנקים המנומסים והרגועים ביותר יודעים להתעצבן. את החלק התיירותי של המסע באי המופלא הזה השלמנו בשיט ברשת התעלות (שאורכה כ-100 ק"מ) החוצה כשתי וערב את העיר שנחפרה על ידי ההולנדים להעברת סחורות.
- הכתבה פורסמה בגיליון פברואר 2011 של הירחון "טבע הדברים"
- מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות
ב-10 שקלים בלבד
לפנייה לכתב/ת 
