כשהרוע חודר לנשמה
שידור הסרט על ימיו האחרונים של דודו טופז אולי נועד רק כדי שלא תזפזפו ל"הישרדות", אבל איפשר הרהור נוסף על כוחו של הטירוף ועל כוחם של בני אדם לרמות את עצמם
הפעם, אמרה לינוי בר גפן בפתח התוכנית, נדבר "על היציאה מהשליטה של של גורמי כוח בחברה הישראלית, הדת והטלוויזיה".
אינני יודעת מי היה הגאון שהגה את המשפט הזה כדי לעטוף באריזה אחת את ימיו האחרונים של דודו טופז וראיון עם אמא טאליבאן בכלא, ואם הוא מצויד גם ביושרה, כזאת שהיתה מאפשרת לו לייצר משפט כגון, "הפעם נעסוק בהישרדות של 'רשת' מול 'הישרדות', וזו מלחמה, וכל האמצעים כשרים, כולל שימוש מניפולטיבי בקטעים הכי מצמררים מתך סרטו הגנוז של אילן שושן על דודו טופז, שבאמת אין כל סיבה הגיונית לשדר אותו דווקא היום, חוץ מזה שאנחנו מפסידים כסף בכל פעם שאתם מזפזפים למקום אחר, אז קבלו הצצה בלעדית לימים האחרונים של המת, וזה נקרא 'תחקיר' כדי לגרום לכם לחשוב שאתם צופים במשהו איכותי. אנא הישארו איתנו".
כל כך לא משכנע. טופז בהארכת מעצרו (צילום: דודו אזולאי)
נשארתי. אין כוח בעולם שיושיב אותי מול "הישרדות". הפוליטיקה של ארגז החול במגרש המשחקים השכונתי מרתקת הרבה יותר. טופז, על המגלומניה והנרקיסיזם החולני שלו, על תחושת הקץ המתקרב והצורך העצום באהבה, לפחות מאפשר הרהור נוסף על כוחו של הטירוף.
איך מתמודדים עם הרוע?
בימים שלפני מעצרו בגין תקיפות וחבלות חמורות שבריוניו גרמו לאנשי טלוויזיה בכירים, היה טופז עסוק בצילומי סרט שנועד, על פי השקפתו, להשיב אותו לתודעה הציבורית ולגרום לפרנסי הטלוויזיה לתת לו תוכנית. הוא נראה רע ונשמע פאתטי כשהוא שר את תהילתו-שלו: אני טוב יותר מג'יי לנו ומסיינפלד. אני ראוי. אני אהוב. לא אוהבים אותי מספיק. לא מכירים בגאונותי. ולא, למרות השמועות שהולכות ומתרבות אני לא האיש שהשאיר את שירה מרגלית ואבי ניר מדממים על מדרכות.וגם אם לא היינו יודעים מה קרה אחר כך, הוא כל כך לא משכנע. שפת הגוף, העיניים המזוגגות מחוסר שינה, ריבוי התרופות ואולי גם הסמים שצרך, הקונפליקט האחרון של חייו – כל זה משתקף יפה במצלמה חסרת הרחמים של שושן, וכל זה לא מעיד כלל על כוחה של הטלוויזיה, רק על כוחו של אדם אחד להרוס את עצמו ולפגוע באחרים, מפני שלא ידע לפרוש, מפני שלא נותרו אנשים לצידו, מפני שהיוהרה הפכה בנשמתו לרוע ועם הרוע לא יכול היה להתמודד.
"אם יש להם הוכחות עכשיו אני תולה את עצמי", הוא אומר - לפני המעצר – על המשטרה: מי יבקש ממני סליחה, הוא תוהה. וכן, כשהסרט הזה ישודר אולי אני כבר אמות, הוא אומר, וגם עסוק במחשבות על תסריט שבו הוא מתאבד. והוא ממשיך להישיר מבט למצלמה ולטעון שלא, זה לא הוא, ובעל כורחו הצופה מוצא את עצמו מפתח אמפתיה לסבל שבטירוף הזה וגם תוהה איך כל הרמזים המקדימים להתאבדות לא הספיקו להדליק אפילו נורה אדומה אחת בשירות בתי הסוהר כשטופז כבר נעצר. בשיחת טלפון מתועדת, אחת האחרונות שעשה בחייו, קולו נשמע כבר כמי שמהלך בין המתים. שידור מניפולטיבי, אבל אפקטיבי מאוד. לא על כוחה של הטלוויזיה, אלא על כוחם של בני אדם לרמות את עצמם ואת זולתם, עד שהם לא יכולים עוד.
- רוצים לזכות באוטו? השתתפו בתחרות הנהג החסכוני בפייסבוק שלנו
