בעלילה הרמונית במיוחד

פיראוס על גבול הבלקן

קחו מנהלת בכירה אחת מתעשיית המוזיקה בלונדון (כולל מבחר כדורי המרץ שלה) וחמש זמרות עם מכפר נידח בבולגריה. הוסיפו מתורגמנית אחת שבקושי גמרה את בית הספר, שני מאפיונרים בשקל וכמה בקבוקים של ראקיה תוצרת בית. תבלו במשבר גיל הארבעים ובבלוז פוסט-קומוניסטי, והניחו להתבשל באיטיות בחדר של מלון זול עם שטיח מלוכלך.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

התוצאה: החיים על פי לובקה. סאטירה מבריקה הבוחנת את הצד המצחיק של התנגשות בין תרבויות ואת הידידות המפתיעה בין שתי נשים הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב.

סיבוב הופעות עם סבתות בולגריות, הנאה מבטיחה (עטיפת הספר)

בסיבוב הופעות עם "הסבתות מגורני": להקה של זמרות בולגריות בהנהגתה של לוּבּקה הישירה והלוחמנית - עומדת באזז בפני אתגרים חדשים לגמרי. כשהן מתודלקות באלכוהול תוצרת בית, נעות באזז ולובקה בעליות ובמורדות של החיים, עד שעולמן מתהפך עליהן ועתיד חדש מפציע.

קטע מתוך הספר: הוא אמר, "מגיע אלינו הרכּב מחו"ל. החתמנו אותן בשנה שעברה והן משהו די מיוחד. הסבתות מגוֹרני. נשים בולגריות, לא חשוב באיזה גיל. האלבום הראשון שלהן יצא לא מזמן והן באות לסיבוב הופעות כדי לקדם אותו. חמישה אולמות באנגליה במופע שנקרא 'בַּלקנָליָה' - כותבים את זה עם סימן קריאה - ואחר כך עשרה ימים בארה"ב. אבל מלוַות האמנים שלהן מאושפזת בבידוד. הולי. היא חטפה משהו במוזמביק."

הוא מחליק דיסק על השולחן. "שירת הקציר".

אמרתי, "לא אני, דייב. אני בחוד החנית, לא בחוד המגל. חוץ מזה, אני לא יוצאת לסיבובי הופעות, אלא אם כן זה משהו מאוד מאוד מיוחד."

"בדיוק," הוא אמר. "זה מה שזה. הייתי מבזבז את זמנך על משהו ישן? מוזיקלית, הגברות האלה הן לא מהעולם הזה. בחיים לא שמעת דבר כזה. ובנוסף, הן בחיים לא יצאו מבולגריה. הן בתולות של סיבובי הופעות. עד כמה שאני מצליח להבין, אין להן אמרגן אפילו. טוב, יש איזה קרוב משפחה של אחת מהן שלא הפסיק להתקשר להולי בענייני אבטחה, אבל באופן בסיסי הן לבד בשטח. צריך להשגיח עליהן, לתת קצת הכוונה. עם כל הלהקות עשית בדיוק את זה. היה לך מגע קסם. ואל תגידי לי שאת לא מתגעגעת לריגוש של סיבובי הופעות. אני יודע שאת מתגעגעת."

צוחק מי שצוחק אחרון

"צחוק של עכברוש", שכתבה הסופרת נאווה סמל, הוא רומן שכתוב בחמישה ז`אנרים שונים: סיפור, אגדה, שירת-אינטרנט, פנטזיה עתידנית ויומן, שמצטרפים ליצירה מרשימה אחת, קצבית וסוחפת. ב"צחוק של עכברוש", הגיבור הוא הסיפור עצמו - קורותיה של ילדה בת חמש, שהוחבאה בבור תפוחי-אדמה בכפר קטן בפולין, ושרדה.

"צחוק של עכברוש", סיפור שלא קל לספרו (עטיפת הספר)

לאחר כמעט שישים שנה, על סף המילניום החדש, היא יושבת בבית בתל אביב, ומנסה למסור את הסיפור לנכדתה. תפוחי אדמה. עכברוש. זוג איכרים ובנם. ישו ומריה. אבא ואמא. מכאן ואילך מתגלגל הזיכרון עד לסופה של המאה העשרים ואחת, ומחולל תמורה בכל מי שנדרש אליו.

הסיפור הייחודי הביא את נאווה סמל לכתוב עבורו ליברית אופראית, והרומן עובד לאופרה מצליחה, שהלחינה אלה מילך-שריף, העוסקת באופן מקורי וייחודי בנושא השואה וזכרונה:

מתוך האופרה הסיפורית, סיפור מוזיקלי על השואה 

מתוך הספר "צחוק של עכברוש":

"מה זה יהודיה?

אם זה כל כך נורא להיות יהודי, למה עשיתם אותי כזאת?

אתם אשמים. רק בגללכם אני מה שאני. אבא ואמא הכי רעים בעולם. הלוואי והייתי יודעת מראש. הייתי בוחרת להיות של אחרים.

אולי כבר שמעה פעם את המילה 'יהודי', אבל ילדים בני חמש אינם מייחסים חשיבות לכל פלט דיבור שנשלח לאוויר, אלא אם כן חוזרים עליו שוב ושוב, עד שהמילה מתחילה לצבור תאוצת אימה.

היו עוד עלבונות. אפילו ירקה על אביה. הוא מחה את הכתם הלח, ושלא כדרכו, לא נפלטה מפיו שום גערה. ניסתה לעשות עסקה. הבטיחה להיות ילדה למופת. לעולם לא תבקש יותר שום דבר. נדרה לאכול כרוב לארוחת בוקר צהרים וערב, והיא הרי שונאת כרוב. את שערה שטפו במי חמצן. היא השתוללה. המשרתת איימה שתקשור את ידיה, לבסוף הצמידה אותן בכוח.

זה כדי שלא תיראי יהודיה מדי.

אם יש יותר מדי יהודיה, יש גם פחות מדי יהודיה. כבר גמלה בליבה ההחלטה שברגע שתוכל, תפסיק להיות יהודיה.

אם להיות יהודי זה דבר נורא, אז להיות ילדה יהודיה זה הדבר הכי נורא בעולם".

הפסנתרן

ברומן "הטובע", שלושה פסנתרנים צעירים נפגשים ב- 1953 במוצרטאום בזלצבורג כדי ללמוד אצל הורוביץ הגדול; ורטהיימר מווינה והמספר מזלצבורג הם מוכשרים מאין כמותם, טובים מרוב הווירטואוזים בני זמנם, ונכונה להם קריירה עולמית מבטיחה. הצעיר השלישי, שמגיע מקנדה, הוא הפסנתרן גלן גולד.

"הטובע", על גילויו המוזיקלי של גלן גולד (עטיפת הספר)

המפגש בין השלושה מתגלה כגורלי. כשהם מסיימים את הלימודים מתברר כי גולד מיטב לנגן אפילו מהורוביץ עצמו, ושלמעשה, הוא גדול הווירטואוזים בנגינה בפסנתר במאה העשרים. ורטהיימר והמספר נוטשים את הנגינה בפסנתר.

עשרים ושומנה שנה אחר כך, לאחר מותו של גולד והתאבדותו של ורטהיימר, נותר המספר ניצול היחיד של אותו מפגש. הוא מגולל את השלכותיו על חייהם של הגיבורים במונולוג מפוכח, חסר רחמים ואינטנסיבי המתפתח לקצב וריאציות גולדברג ואמנות הפוגה של באך.

הפסנתרן גלן גולד מנגן באך

מתוך "הטובע": "

"כשסיימנו את לימודינו אצל הורביץ היה ברור, שגלן מיטיב לנגן אפילו מהורוביץ עצמו, פתאום קלטתי שגלן מנגן יותר טוב מהורוביץ, ומאותו רגע ואילך היה גלן בעיני הפסנתרן הוירטואוז הגדול ביותר בעולם, ומכל הפסנתרנים הרבים ששמעתי מאותו רגע ואילך איש לא ניגן כמו גלן. אפילו רובינשטיין, שאותו אהבתי מאז ומתמיד, לא היטיב לנגן כמוהו. ורטהיימר ואני היינו טובים באותה מידה.

"גם ורטהיימר חזר ואמר, גלן הוא הטוב ביותר, אך ששנינו עוד לא העזנו לומר שהוא הטוב ביותר במאה הזאת. כשגלן חזר לקנדה איבדנו למעשה את החבר הקנדי שלנו, לא חשבנו שנחזור ונפגוש אותו, כאחוז דיבוק היה מסור לאמנותו עד שנאלצנו לחשוב שלא יכול להמשיך במצב הזה עוד זמן רב ושהוא עתיד למות תוך זמן קצר".

סונטה רוסית

כל הזוגות הנשואים אומללים באותו אופן, כך גורס הסיפור "סונטת קרויצר" שכתב ל.ב טולסטוי בלשהי 1889. הנובלה, שנחשבת לגאונית, מסעירה ושערורייתית כאחד, מספרת על בעל שרצח את אשתו בהתקף של קנאה. הסיפור החזר והנועז, ורווי המתח, אינו צפוי מראש. התגלגלותם של חיי הנישואים מיומם הראשון, וסצנת הרצח שנמסרת בהילוך איטי, נמסרים לצד ובמקביל להאזנה למוזיקה של בטהובן.

רצח לצלילי בטהובן ב"סונטת קרויצר" (עטיפת הספר) 

מתוך "סונטת קרויצר": "כשאנשים אומרים שאינם יודעים ואינם זוכרים מה שעשו בהתקף של טירוף -

הלוא זה הבל. שקר גמור. אני זכרתי הכל ולא חדלתי לזכור אפילו לא לרגע. ככל שדחסתי בתוך תוכי את קיטור הטירוף שלי, התלהטו והאירו בי יותר קרני התודעה, כך שלא יכולתי לא לראות כל מה שעשיתי. ידעתי כל שניה מה אני עושה.

"לא אוכל לומר שידעתי מראש מה אני עומד לעשות, אבל ברגע שעשיתי, ידעתי מה אני עושה. ואולי אפילו ידעתי קצת מראש, כדי שכביכול תישאר לי אפשרות חרטה, שאוכל לומר לעצמי שיכולתי לעצור. ידעתי שאני דוקר אותה מתחת לצלעות, ושהפיגיון ינעץ עמוק. ברגע שעשיתי זאת ידעתי שאני עושה משהו מחריד. משהו שמעולם לא עשיתי. שיהיה לו תוצאות מחרידות".