הדרך מא-תחריר לאזאדי
במערב מקווים שאפקט הדומינו יביא לנפילת משטר האייתוללות באיראן. אולם, אם נבחן את נתוני המוצא של האופוזיציה האיראנית לעומת האופוזיציה המצרית, ניתן להסיק כי המשטר האיראני עדיין יציב ועוד ארוכה הדרך מא-תחריר לאזאדי
בשבוע שעבר נפל דבר במזרח התיכון כאשר העם המצרי גרם לנשיא מובארק לפרוש מתפקידו. עיני העולם כולו היו נשואות בהערצה לעומדים בכיכר א-תחריר, שלא נכנעו בשום אופן עד אשר קיבלו את מבוקשם. עתה, לאור התהלוכות שהתקיימו השבוע בכמה ערים באיראן, התחזק הרצון העז בקרב אזרחי העולם, הנושאים עיניהם לכיכר אזאדי בטהרן, לחזות גם בנפילת משטר האייתוללות. אך בראייה קצת יותר מפוקחת ניתן להבחין במספר הבדלים בנתוני הפתיחה של העם האיראני לעומת העם המצרי.
האופוזיציה באיראן, שהתגבשה במידה מסויימת מאז המהומות שהתפתחו לאחר הבחירות לנשיאות שהתקיימו ביוני 2009, היא זו שהובילה גם את התהלוכות שהתקיימו השבוע. התפתחות האירועים במצרים, תוך 18 ימים, שהביאה בסופו להדחתו של מובראק היתה מהירה ובעיקר מפתיעה. איש לא ציפה לכך ואף אחד במשטר המצרי לא התכונן לכך. באיראן, לעומת זאת, אנשי
המשטר ערוכים לכל התרחשות ולכל התפתחות ובמיוחד מאז יוני 2009. עדות לכך ניתן היה לראות במספר הרב של אנשי הבסיג' רכובים על אופנועים באזורים המרכזיים בטהרן.
לאופוזיציה באיראן (בניגוד לאופוזיציה במצרים) חסרים עדיין שני מרכיבים מרכזיים שיהפכו אותה לגורם מאיים על המשטר - מנהיגים ומטרות. ככלל, כדי להוציא את האנשים לרחובות, צריכים להיות מנהיגים מדרג שני כמו עיתונאים, אנשי אקדמיה ורוח, אומנים וכדומה, שיש להם את ההשפעה לנייד את הציבור. אבל באיראן הדרג השני של המנהיגים כמעט ואינו קיים ובמיוחד לאחר "טיהור" השורות מאז יוני 2009.
גם בדרג הראשון של מנהיגי האופוזיציה המצב אינו מזהיר. שני המנהיגים היחידים שנמצאים באיראן הם מוסוי וכרובי. אך גם הם נמצאים תחת מעקב הדוק של אנשי המשטר שמצר על צעדיהם ובכל מקרה שניהם אינם מקובלים על הציבור הרחב, בעיקר בשל מטרותיהם העמומות.
בעוד במצרים המטרה הייתה ברורה - הדחת הנשיא, אין זה כך באיראן. עד כה, לא ברור האם מוסווי או כרובי אכן מעוניינים להפיל את משטר האייתוללות. אף אחד מהם לא השמיע קול ברור נגד המשטר, אלא רק דרש בחירות חוזרות לנשיאות או רפורמות מסויימות המקילות עם הציבור. מטרה לא ברורה מקשה על שיכנוע האזרחים לסכן את חייהם עבורה.
מסיבה זו קבוצת המשתתפים בתהלוכות באיראן מורכבת ברובה מסטודנטים צעירים, שאין להם הרבה מה לסכן. בניגוד למה שהתרחש במצרים, עד כה אנשי הבזאר, הפועלים וכל שכן אנשי העסקים באיראן לא השתתפו באופן אקטיבי בתהלוכות. כך שחרב המשבר הכלכלי כלל לא הונף על המשטר.
הגורם האמריקני
יתרה מכך, המשך שלטונו של מובארק היה תלוי במידה רבה בתמיכה הכלכלית של ארצות הברית. על כן, נסיגת הבית הלבן מתמיכה בו משכה את השטיח מתחת לרגליו. אבל המשטר האיראני בין כה ובין כה עומד מול סנקציות כלכליות מצד המערב, כך שאי אפשר אפילו לאיים עליו בנשק הזה. הדבר היחיד שהאמריקנים יכולים לעשות הוא לצאת בהצהרות עידוד לאופוזיציה באיראן כפי שעשתה מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון, אך גם הם בבחינת כוסות רוח למת.
למעשה, האופוזיציה באיראן איבדה את המומנטום שלה בסיבוב הקודם ביוני 2009. המשטר
האיראני היה הכי קרוב שאפשר לנפילה, אך הוא הצליח לשרוד. היום יהיה קשה מאוד לאנשי האופוזיציה להשיב לעצמם את אמון הציבור הרחב באיראן ואת תמיכתו.
במאמרי האחרון כתבתי על התחזקות המהפכה האיסלאמית של איראן ובמידה מסויימת התהלוכות שהתקיימו אתמול ברחבי איראן מטילים בכך ספק. אמנם, אינני נביא ומשתדל שלא להיות שוטה ובמקרה הזה אשמח מאוד להודות בעתיד שטעיתי, אך לאור הדברים שציינתי ניתן להסיק כי עוד ארוכה הדרך מא-תחריר (שחרור בערבית) לאזאדי (חופש בפרסית).
דוד שאין, חוקר יחסים בינלאומיים המתמחה בתחום האיראני וחבר הדור הצעיר בליכוד
לפנייה לכתב/ת 
