רגליים על האדמה, הראש בעננים
עם קאסט משובח, בימוי וכתיבה מדויקים, מוחמד בכרי אחד וסיפור שרחוק שנות אור מהשטנץ של הדרמות הישראליות - גם "אדמה" עומדת ברף הציפיות הגבוה שהציב לעצמו רני בלייר
המקום: מושב זנוח ומנומנם בדרום הארץ, נושק לנופי מישור אינסופיים. הזמן: הווה, אבל בדרמה משפחתית טובה לעולם ההווה הוא רק רקע לחשיפה של דינמיקה בת עשרות שנים, וכך גם אצל בני משפחת אבקסיס.
על הסט של "אדמה". סודות ושקרים (צילום: אבי חי ואסי לוי)
משה (בכרי), הפטריארך הזקן, נראה בסצינה הראשונה בפרק הבכורה מדבר אל המצבה הטריה של אשתו, ביום השלושים למותה. הוא כועס ומתגעגע ומוכה יגון, וכמעט שאינו מבחין במכונית העוצרת ובתוכה בנו אלון (אשכנזי) שהגיע מארצות הברית, והוא מקבל את פניו באיבה שעוד תתפרש מאוחר יותר ובגעגוע. וכשהבן
טומן את ראשו בחיק האב ובוכה - כבר אז אנו נשאבים אל צערה הסבוך של המשפחה. את הסצינה הזאת ביים בלייר בלי חזרות. רק שחקנים עם קילומטרז' ארוך מאוד והצלחות מוכחות היו יכולים לעמוד בה בגבורה בלי לזייף. היא צולמה בטייק אחד. היא מושלמת ועוצרת נשימה.
בהמשך יתברר כי משה מבכה לא רק את אשתו המתה כי אם גם את בנו, שנספה בתאונה טראגית לפני שנים רבות, והוא רוצה להנכיח את המת הזה דווקא בערב יום הזיכרון, בטקס שהאבות השכולים של המושב מסרבים להזכיר בו את מי שלא מת במערכות ישראל.
פטריארך מרוחק שדיבורו איטי וההקשבה לדבריו טוטאלית, הוא מגייס את בנו החורג דוד (נוי), זה שעושה את רצונו תמיד, וגם את הבן האובד אלון, שמספר כי לא הגיע ללוויה של האם כיוון שישב בכלא האמריקני בגלל עבירות מס, וגם את שרה כלתו (אוולין הגואל) למסע שכנועים אצל זקני המושב - וזה מסתיים בעוד סצינה מופלאה, בה מוריס (עמוס לביא המנוח בתפקידו האחרון) מגלח את זקנו של משה, כפי שהיה עושה בימי נעוריהם, כפי שראינו בפלאשבק יפהפה אחד מזכרונו של משה.
שכול מעולם אחר
שיאו של הפרק הוא טקס יום הזיכרון במושב: רחוק מאוד מהרשמיות הממלכתית הרגילה, מלא צער אמיתי של אנשים שיש ביניהם אינטימיות אמיתית, אפילו אם היא כפויה - במיקרוקוסמוס זעיר ומלא יצרים ורגשות, שקרים וסודות שעוד ייחשפו בהמשך. כשבכרי קורא את מילות הקדיש בעברית ולא בארמית לזכר בנו, כדי ש"נשמתו הצעירה" תבין את הדברים, פתאום הטקס הזה חורג מכל תבנית מוכרת בייצוגים דרמטיים אצלנו ונוגע ללב באבחה מדוייקת, חכמה וחפה משטיקים, שהיא סימן היכר של כתיבה מעולה ומשחק מצוין, פשוט מצוין.
משפחת אבקסיס של בלייר רחוקה מאוד מהשטנץ שהתקבע בשנים האחרונות בדרמות טלויזיוניות. לא עוד אשכנזים-עירונים-בורגנים-שתקנים,כי אם חקלאים
בפריפריה, במושב שרובו יוצאי מרוקו, על פי שמות הדמויות והצרפתית בפי הדור המייסד. לא עוד סט מעוצב לעייפה בחידושי הצרכנות הביתית, אלא בית אמיתי, שתורם לאמינות של השחקנים עוד מימד של עומק.
אם היתה בפרק הזה החמצה קטנה אחת, היא הגיעה בסופו, כשכבר אימצתם את בני אבקסיס אל לבכם. כשבכרי גוהר מעל אשתו הגוססת ומזכיר לה שהבטיחה לסלוח לו על מות בנם דקה לפני שתמות בעצמה, אבל היא מסרבת. גם הצופה שכבר פיתח חמלה והזדהות כלפי הדמויות אנוס לשאול את עצמו אם צריך היה להגזים כך, ולקוות שלא יהיו עוד רגעים כאלה בהמשך, ואם יהיו - שהקאסט המצוין יידע לחזיר אותם למימדים הנכונים לדרמה הזאת.
