הויסה

אמצע ינואר, סטייפלס סנטר, לוס אנג'לס. שש שניות לסיום הדרבי בין הלייקרס לקליפרס. המארחת בפיגור מפתיע של 98:90 אחרי רבע אחרון יפהפה של הקליפרס. רנדי פוי זורק מקו העונשין. הכל רגוע, אם כי הלייקרס אוכלים את עצמם מבפנים על הפסד שנובע בעיקר מהיעדר אנרגיות ומניסיון לנצח משחק על אש קטנה. בצד, מחכים לריבאונד, עומדים הלייקר למאר אודום והקליפר בלייק גריפין.

פוי קולע את זריקת העונשין השנייה, אבל הדחיפות והחפירות של הפר הצעיר לא עומדות בפרופורציה למקום ולזמן. בטח שלא בעיני אודום, המבוגר ממנו בעשר שנים: המשחק הרי גמור, והקליפרס ניצחו בכל מקרה. על פי חוקי הליגה הלא כתובים שאודום מכיר מזמן וגריפין עדיין לא, במצבים כאלה מורידים הילוך, עוזבים את הכדור ומוותרים. די, נגמר. לא תוקעים עוד סכין, לא נאבקים על עוד ריבאונד כאילו אין מחר. בדיוק כמו שלא לוקחים עוד כדור לסל בשניות האחרונות של משחק שתוצאתו כבר נקבעה, ופשוט מאפשרים לשעון לכלות את עצמו. גם ככה הלייקרס צריכים לרדת עכשיו לחדר ההלבשה ולהתמודד מנטלית עם הפסד. ועוד לקליפרס. ככה אודום חושב, אבל גריפין הולך לריבאונד כאילו נותרו 47 דקות משחק.

הסיפור נגמר בגופות מיוזעים משני המחנות שנדבקים זה לזה בכעס. חלקם מנסים להפריד, חלקם מנסים להרים יד. ארבעה שחקנים מורחקים: אודום, גריפין, בארון דייויס שרץ להפריד, ורון ארטסט שחייב להיות שם מעצם הגדרתו. באן.ביי.איי רוצים עכשיו כדורסל בלי תנועות מאיימות, והקשיחו את החוקים. אולי נדבר על זה פעם. היום נדבר על בלייק גריפין.

"שיט, נפלה לי הסתימה"

כל הדרך אל הדאנק

כוכב גדול חדש הגיע לליגה, והפעולה המקובלת הראשונה היא להכריז עליו כיורש של מישהו שכבר מסתובב כאן. אלא שבמקרה הזה יש קצת יותר מדי אפשרויות: בזמן שגריפין קבע רצף של 27 דאבל־דאבלים בנקודות ובריבאונדים (שנקטע, אגב, רק כי המאמן ויני דל נגרו הוריד אותו לספסל נגד מינסוטה ולא איפשר לו להשלים שני ריבאונדים חסרים), הרוּקי הספיק לחבוש את כל המסכות. השוו אותו לטים דאנקן, אמרו שהוא מזכיר את דווייט הווארד ואת אמארה סטודמאייר, זרקו את שמו של כריס וובר ואפילו העלו באוב את קארל מאלון וחכים אולואג'וואן. עד סוף העונה יימצאו ודאי עוד ארבעה־חמישה שמות שגריפין מזכיר בסך כל תכונותיו.

אני לתומי חושב שהבחור דומה בעיקר לעצמו, אבל הסיפור הוא לא את מי הוא מזכיר, אלא מה הוא למד ומה עדיין לא. כי גם אם נדמה שהוא יודע המון, ומראה את זה על המגרש מדי ערב, דווקא האספקטים שהוא לגמרי לא שולט בהם הפכו אותו לסיפור הכי גדול בליגה ולרוקי השנה - בוודאות, והרבה לפני תום העונה.

גריפין, 208 ס"מ על 115 ק"ג, בנוי בתוך מסגרת דחוסה של שרירים וקפיצים. אין מקום לתיאורים עדינים בסיפור הזה: כמו דוקטור דייויד באנר, שבגדיו נקרעים והוא תופח לממדי "הענק הירוק", הבחור נראה בכל רגע נתון כאילו הוא עומד להתבקע. אלא שבדיוק כמו באנר, גם הוא לא ממש יודע איך להתמודד עם זה. אין לו מושג איך לרסן את עצמו, וזה ניכר בפעולות הכי פשוטות: המשחק בקושי החל, והוא כבר מנהל שיחה ערה עם החישוק, מלמעלה. עוברת דקה והוא מועף לפרקט אחרי שמישהו ניער אותו מעליו בבהלה כי איזה ענק החשיך לו את הדרך. עוד דקה חולפת והוא מוביל מתפרצת של שלושה על אחד, אבל שריקה של השופט לעבירה רחוק מהכדור עוצרת אותו בחריקת בלמים. את הבעת האכזבה על הפנים קשה לתאר; הרגע לקח ממנו השופט את העונג הצרוף של להקפיץ אלפים ביציעים בדאנק ראוותני. ולא שזה ימנע ממנו להמשיך להשתלט על המשחק בהמשך.

שנים שלא ראיתי מישהו עם דרייב כזה. ועזבו רגע גארדים אתלטיים, רחפנים ונחושים כמו קובי בראיינט: אנחנו מדברים פה על אנשים גדולים. על סוסים שגם דורסים וגם עפים. אתם מתחילים להבין למה זה טיפה בעייתי כשאחד בסדר גודל כזה לא יודע איפה הברקסים?

"פי, הטבעת"

והילד הזה הוא מטרד

בגיל תכף־22, גריפין כבר החמיץ עונה מלאה בגלל פציעה - זה קרה מיד לאחר שנבחר ראשון בדראפט 2009 - וזה בהחלט מדאיג. הרי לקליפרס כבר היו כישרונות גדולים מפוספסים, כולל מייקל אולוואקאנדי הזכור לרעה שב־1998 נבחר ראשון בדראפט כמוהו. אחרי שהתברר מה האיש הגדול יכול לעשות במגרש, הדבר האחרון שהקבוצה המוכה הזאת צריכה זה עוד פציעה ארוכה שבאה סתם כי גיבור־העל שלה הפעיל את המערכת הביונית שלו ולא ראה בעיניים לפני שהתרסק.

זאת בהחלט נקודה שכדאי להרהר בה: לראות את גריפין משחק כדורסל זה עונג צרוף, באמת אחד הבונוסים הכי מחממי לב כיום בספורט העולמי. אבל הסגנון שלו מסוכן מדי. זה לא רק ברקסים שאין בו, אלא גם מחשבה על עצמו ועל המותג שהוא הופך להיות. אמנם שחקן שחור־לבן־ג'ינג'י־מחוצ'קן שמסתובב עם מגן שיניים מהגיהנום לא מצטלם הכי טוב, אבל מחלקת העיצוב והפוטושופ של האן.בי.איי תעשה את העבודה הכי טובה שיש כדי להניח אותו על פוסטר באיכות גבוהה - ובלבד שיהיה בריא.

גריפין משחק בהילוך גבוה מהשנייה הראשונה ועד לאחרונה. רק פריקים של המשחק, חולי רוח כמו קובי בראיינט, יכולים להבין וגם להצדיק שחקן כזה. לא פלא שלאחר התקרית בדרבי, בראיינט נחלץ לעזרתו של גריפין במקום להתייצב לצד חבריו לקבוצה, אודום וארטסט. הוא היה מת לראות רוקי כזה לידו, אחד שנותן הכל תמיד ולא לפעמים. שעובד עכשיו ולא אחר כך. ובכל זאת, גריפין מוכרח להפנים את זה מוקדם ככל האפשר: ברך שחוברה לה יחדיו במערכה הראשונה, תתפרק - או מאוד־מאוד עלולה להתפרק - עוד לפני תום חוזה הרוקי שלו.

הלוואי שאני טועה, או לפחות פסימי מדי. אחרי הכל, סיפור כזה כבר היה עם פריק אחר של הטבע: רפאל נדאל שחק את עצמו במהירות, אבל איכשהו קם מחדש על הרגליים אחרי היעדרות ארוכה. בואו נקווה שאם וכאשר וחלילה וחס, לא יתברר שניסים קורים רק פעם אחת.

דומה שגריפין טרם הבין לגמרי גם את האפקט הכפול של עוצמתו: הקורבנות נדרסים מתחתיו לא רק פיזית, אלא גם רגשית. זה בדיוק מה שקרה ללמאר אודום, ולאנדרה מילר מפורטלנד, ולג'יימס פוזי מאינדיאנה אחריו. שחקנים ותיקים לא מוכנים לסבול מישהו שלא רק ניחן ביכולת למעוך ולכתוש אותך, אלא גם משתמש בה בכל הזדמנות. הם לא אוהבים להרגיש שמוציאים אותם מאזור הנוחות שלהם, מהחוקים הברורים. לא נהנים לגלות שהחורש המוכר הופך לג'ונגל מסוכן. בטח לא כשזה בא משחקן צעיר בעונה הראשונה שלו בליגה.

כולם בשביל אחד

לפני אותה אספה, במשחק חוץ נגד פורטלנד, אנדרה מילר פגע בגריפין באופן מכוון לגמרי. גריפין שיחק כרגיל את הכדורסל האגרסיבי שלו בלי להבחין בין תפקידים, גדלים וצבעים, ובמסגרת מדיניות הלא־לוקח־שבויים שלו דחף את מילר - בן 35, נמוך ב־15 ס"מ וקל ב־30 קילו - מתחת לסל. לא משהו יוצא דופן, רק מאבק מיקום עם טיפה יותר מדי פלפל. אלא שמילר איבד את הראש, הגיח מאחורי גריפין שלא ראה את זה בא, ומרח אותו על הפרקט באופן שרחוק מלהיות ספורטיבי. מילר הורחק למשחק אחד, ושחקני הקליפרס הבינו שיש להם שחקן מיוחד שכל הליגה רוצה לקרקע. זה היה הזמן להתאחד.

מאז אספת האוטובוס ועד לרגע שבו מוקלד המשפט הזה, הלוס אנג'לס קליפרס ניצחה ב־12 מ־17 משחקים. אלה עדיין הקליפרס, והעסק יכול להתחרבן כמיטב המסורת בכל רגע נתון, אבל ההשלכות נראות בשטח: כשאודום וארטסט גילו נוקשות כלפי הרוקי שניות לסיום הדרבי, בארון דייויס רץ מרחוק כדי להפריד. הוא הלך עם החלטת השחקנים כלשונה, וכמנהיג טבעי ומקובל יצא להגן בגופו על העילוי. עוד קודם, כשגריפין חטף כדור וכוסח נמרצות בידי דרק פישר וקובי בראיינט באופן שלא רואים כמותו כל יום באן.בי.איי, הקליפרס התאחדו והציגו כדורסל גדול כדי להפוך פיגור לניצחון על האלופה.

במשחק הבא התגבר גריפין על גישה מציקה במיוחד מצד שחקני אינדיאנה, קלע 47 נקודות והוריד 14 ריבאונדים. בסיום הוא צעד לעבר ג'יימס פוזי, שניסה לשמור עליו בחוסר הצלחה בחלקים מסוימים של המשחק, והתלונן במהלכו על

 פיזיות יתר. גריפין החווה כמקובל באגרוף קמוץ שמצפה לפגוש אגרוף קמוץ אחר, אבל פוזי - 13 שנים בליגה וגישה כללית של "אני זקן מדי בשביל החרא הזה" - הפנה גב והלך משם. לא יעזור, שחקנים ותיקים פשוט לא יודעים לאכול את מה שמגיש להם הענק הירוק.

טוב, זה כבר העסק של קבוצות אחרות. בכל הנוגע לקליפרס, ברור שהם הבעירו בעצמם גאווה בעצם ההחלטה להגן על הרוקי הטוב בליגה. הם הפכו לקבוצה שדוחפת בחזרה על המגרש, חטיבה אחת שנהנית להצית את הפוטנציאל ההגנתי שלה, שהשחקנים שלה שומרים זה על גבו של זה. גם ההגנה על גריפין היתרגמה עם הזמן לשמירה על כבוד הקבוצה והשחקנים, בבחינת "התחלתם עם גריפין, פתחתם סיפור עם כולנו". זה אולי לא מספיק בשביל להביא אותך לפלייאוף אחרי פתיחת עונה גרועה ורוויית פציעות, אבל עכשיו כבר בטוח שזה מהדברים האלה שמריצים אותך ל־12 מ־17 אחרי שעמדת על 5 מ־26.

אחד בשביל עצמו

במשחק ההוא נגד הלייקרס, שבו עצרו אותו על שתי נקודות במחצית הראשונה וחבטו בו מכל כיוון, גריפין התבגר לנגד עינינו. אבל המשחק נגד אינדיאנה היה זה שלימד אותנו שהוא יודע לשחק גם מתחת לגובה הטבעת. היו שם תנועות עם הגב לסל, בייבי־הוק, קליעות נקיות מחצי מרחק, וגם - שימו לב - כאלה ממטר אחד אחורה משם, תוך שימוש בקרש שלא היה מבייש את טים דאנקן. משעמם לתפארת, והפתעה ענקית: בלייק גריפין יכול להיות לא מרגש. בפורום? בסטייפלס סנטר? תתפלאו.

"שמעתי כל מיני דיבורים על זה שאני יודע להטביע ולקפוץ גבוה, אבל אנשים מפקפקים בכישורים אחרים שלי, ולקחתי את זה אישית. היו כל מיני דברים אחרי הניצחון על הלייקרס", אמר גריפין כשהוא מכוון ישירות לפאו גאסול, הנרמס העיקרי בריצה של הקליפרס ברבע הרביעי עד לניצחון. גאסול, אולי מתוך ניסיון להצדיק את מה שקרה שם, טען שהיעדר הליטוש של גריפין גורם לו לנסות להתבלט בדרכים לא סבירות - לטפס לאנשים על הגב, לדחוף, לקפוץ מעליהם או סתם לעבור דרכם בדרך לסל. "כנראה שאצטרך להראות יותר משחקים עם קליעה מבחוץ, אבל הדברים האלה לא מטרידים אותי", סיכם גריפין. "ברור שאי אפשר להראות הכל בבת אחת, ואני צריך לשפר הרבה תכונות במשחק שלי, אבל לא אפסיק לעשות את הדברים שבהם אני טוב רק בגלל שמישהו אמר משהו אחרי משחק".

אחרי שיתפתח, ישתפר, יתגבר על מה שצריך ויקדם כל מה שנותר, יישאר לבלייק גריפין רק עניין אחד לטפל בו: שאלת עתידו האישי. הקליפרס יושבים בלוס אנג'לס מאז 1984; בזמן הזה הם הגיעו רק ארבע פעמים לפלייאוף, ואף לא פעם אחת לגמר המערב. הם גם לא הגיעו מעולם ל־50 ניצחונות בעונה. ועכשיו, אחרי שהבנו מה גריפין כבר יודע ומה עוד לא, יש תשובה אחת נוספת שהוא אמור לספק: האם הוא מבין שהצעד הבא שלו הוא לעזוב את המועדון שנשבע להגן עליו בגופו?