הגברת הראשונה של הרוק
האלבום החדש של פי-ג'יי הארווי גורם להיקסמות מיידית והתאהבות כובשת. לדעת מולדאבי, "Let England Shake" מחזיר את היוצרת לפסגות שלה משנות ה-90
הנה אלבום שכל כך משמח למרות תכניו העצובים. פי-ג'יי הארווי היא הגברת הראשונה של הרוק כבר 20 שנה, אבל לטעמי הגיעה למעמד בזכות ארבעת האלבומים הראשונים שלה. אחריהם, ההתקדמות קצת נעצרה. "Let England Shake" הוא המראה מחודשת, שגורמת לי לשוב ולהתאהב בה במלוא עוצמת הרגשות שחשתי כלפיה בשנות ה-90.
הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
הארווי תמיד המשיכה לחפש, לחקור, להשתכלל ולהשתנות, ובאלבומה הקודם מלפני ארבע שנים, White Chalk, היו רגעי חסד וטוהר אמיתיים ומלאי אימה כבושה. אבל לטעמי, ב-15 השנים האחרונות הארווי נותרה אמנית שגדולה, מרשימה וחשובה הרבה יותר מסך גוף העבודות שלה.
הארווי. אמנית חשובה יותר מסך העבודות שלה (צילומים: Gettyimages)
כמו שהודגם באופן מעורר השתאות באלבום ה-Four Track Demos המוקדם, שכלל הקלטות דוגמה לשיריה הראשונים, הארווי היא מגישה קולית וגיטריסטית וכותבת מילים מזהירה. היא גם כנראה האמן הכי חשוב שצמח לבלוז ב-20 השנים האחרונות, משום שלהבדיל מכל מיני מוזיקאים מצוינים אבל מסורתיים במהותם, היא לקחה את השפעות הבלוז קדימה, הן בתכני השירים והן בגישה הצלילית שלה.
הארווי, לעניות דעתי, המשיכה לכתוב ולחצוב אמירות חזקות ואלבומים מעניינים והפקות מוזיקליות מרשימות, אבל משהו אצלה מאוד נחלש באגף ההלחנה. הארווי כאילו ויתרה לעצמה על התקדמות באגף הזה וזה מתסכל במיוחד דווקא בשל גודל כשרונה, בוהק אישיותה, ועקשנותה מעוררת ההערצה שלא לוותר לעצמה בשום מרכיב אחר בעשייה.
פלישת הקולות הזרים. "Written On The Forehead"
הארווי עצמה מעידה שהאלבום החדש הוא "תפנית ממש גדולה ממה שעשיתי בעבר", ונדמה שההיקסמות המיידית וההתאהבות הכובשת באלבום נובעים לאו דווקא משום שונותו ממה שעשתה בעבר, אלא פשוט בגלל המנגינות, שנשפכות ממנו בטבעיות ובגודש. הן מתרוננות באוזניים, ומגביהות את כל החבילה הגדושה שיש לפי-ג'יי להציע אל פסגות שהיא ראויה להן והן ראויות לה.
קינות וקובלנות
לכאורה, זה אלבום עם תכנים מאוד קשים. רובו התחשבנות מוסרית, חברתית וקצת פוליטית עם מולדתה אנגליה. הארווי סיפרה שהושפעה מיצירות של טי-אס אליוט והרולד פינטר, ושחלק מהשירים מתארים את הקרב בגליפולי במלחמת העולם הראשונה ואת חיי החיילים האנגלים היום, באפגניסטן. אבל הארווי וצוותה אורזים את המסרים האנטי-מלחמתיים המפורשים ואת הקינות והקובלנות באופן מבריק. התכנים המילוליים אולי תובעניים, אבל העטיפה המוזיקלית נינוחה, נימוחה ומערסלת, ולרוב כלל לא מטלטלת. הניגוד הזה נהדר ומקנה לשירים ריבוי שכבות נפשיות ורגשיות.
יש כאן גם כמה שימושים יוצאי דופן באיכותם ובדמיון היוצר שלהם בדגימות. ב-"The Glorious Land" מופיעות חצוצרות צבאיות שכלל אינן בסולם השיר, מעין איור לאופן בו הנוכחות הצבאית, לצד היותה הכרח, היא סוג של הפרעה וגם סוג של מופרעות בחיי האזרחים.
הארווי. מעדיפה את אנגליה שלה עם מגוון של תרבויות ומסורות וקולות
ב-"England" יש פתיחה של אוטוהארפ שנשמע ערבי, ודגימות של מקהלת הנשים "הקול הבולגרי", שמטופלות כך שיישמעו יותר כמו שירה מסולסלת מהמזרח התיכון מאשר שירה עממית ממזרח אירופה. זה כמובן מעיד על השינוי הדמוגרפי במולדת שהארווי מתחשבנת איתה. להבדיל מ"כישלון הרב תרבותיות" שראש ממשלת אנגליה, דיוויד קמרון, הצהיר עליה לאחרונה, הארווי מעדיפה את אנגליה שלה עם מגוון של תרבויות ומסורות וקולות.
הקולות הזרים שפולשים אל הקול הלבן ומתמזגים בו חוזרים יפה גם ב-"Written On The Forehead", עם סימפול של זמר ג'מייקני בשיר שלכאורה עשוי להיות המנון לשירת רבים באצטדיונים. לא בטוח שמבחינה מסחרית הארווי תגיע הפעם להרבה יותר אנשים, כי היא עדיין מדברת בשפה אמנותית שמתאימה יותר לצריכה אישית אינטימית מאשר לחוויות המוניות באתרי ספורט פתוחים. אבל היא מדגימה באופן נדיר ומעורר התפעלות כיצד אמן יכול גם לפשט ולהנגיש עצמו וגם, תוך כדי כך, להגיע לשיאים חדשים ביצירתו.
כל יכולה מבחינה קוֹלית
כאמור, אלו קודם כל הלחנים המצוינים, בשירים שכמעט בכל אחד מהם יש פזמון שמתגלגל באוזן וגם בגרון מהאזנה ראשונה. אבל אלו גם העיבודים האדירים של שותפיה הקבועים, המוזיקאי וחברהּ מנערות ג'ון פאריש, מיק הארווי שהיה לאורך שלושה עשורים יד ימינו המצוינת של ניק קייב, והטכנאי-מפיק העילוי פלאד. הם סייעו לפי-ג'יי, אחרי כל מה שהעניקה לבלוז המודרני, לעשות משהו קצת דומה לפולק האנגלי."Let England Shake" הוא כנראה ההפקה המוזיקלית הראשונה שמביאה את הפולק הבריטי לאפשרויות המאה ה-21. לפרקים אפשר לשמוע, בייחוד בהגשה הקולית המאוד אוורירית והגבוהה שלה, הדים לזמרות שהן מוסדות אנגליים כמו סנדי דני ז"ל וקייט בוש תבדל"א ונטאשה קאן הצעירה (Bat For Lashes). אבל השותפים בעיקר מסייעים להאיר ולהאדיר את הנוכחות של הארווי כזמרת, ומשאירים לקולה המון מקום לנוכחות ולביטוי.
כבר באלבום הקודם, שנטש את הגיטרות לטובת פסנתר, היה ברור שהארווי כל יכולה מבחינה קולית. לא, לא בענייני מנעד ווירטואוזיות, אלא ביכולתה לתעל רגשות דרך כל צינור צלילי שתבחר. וכאן הארווי נשמעת בו זמנית הכי פופית והכי מתעמתת. לראשונה בחייה, הארווי בראה אלבום שרובו מתבונן החוצה בזעם ולא פנימה בצער, אבל היא שרה אותו כמי שבאה לקחת אותנו, המאזינים, למסע של ארבעים דקות מתוקות עם אחת היוצרות הכי מרתקות בתולדות הפופ.
