גם אני רוצה להיות אבא
אילן שיינפלד, סופר והומו, רוצה להגשים את חלומו ולהיות אבא. אבל כדי להפוך לאב הוא מבקש לשנות את חוק הפונדקאות בארץ - המתיר רק לגבר ואשה לעבור את התהליך. האלטרנטיבה: פונדקאות בעשרות אלפי דולרים בחו"ל
אני רוצה ילד. מאז ומתמיד רציתי ילדים. כשהייתי סטודנט, הציעה לי חברה לעשות איתה ילד. זה היה לפני כמעט שלושים שנה. הוריי התנגדו לזה, ואני פחדתי. לאחר מכן היו לי שני בני זוג צעירים ממני, וכשאני רציתי הם עוד לא היו מוכנים. כיום, תודה לאל, לכל אחד מהם יש שני ילדים. עכשיו הזמן שלי.
אז ניסיתי למצוא מישהי לעשות איתה ילד. כמה פעמים. וזה לא הלך. מכל מיני סיבות, שלא זה המקום לפרטן. ככל שעוברים הימים אני גם
מבין, שאני רוצה להיות אבא במשרה מלאה. לא אבא ליומיים בשבוע, וכל סוף שבוע שני. וגם לא לחלוק את ההורות שלי עם מישהי שאינני מכיר כלל, אין לי איתה שום אינטימיות ואינני יכול לצפות את התנהלותה בעתיד.
לכן, הדרך הטובה ביותר שנותרה בפניי היא פונדקאות. אבל במדינת ישראל, המקום שנולדתי בו ובו גם אמשיך ואסיים את חיי, החוק מתיר רק לגבר ואשה נשואים להשתמש בשירותי פונדקאות. במלים אחרות, זוגות "רגילים" יכולים לעשות את זה פה. אשה לבדה, או זוג נשים, אינן זקוקות לסיוע ויכולות לפנות לבנק הזרע. אני, כיוון שאני גבר, צריך לעשות זאת בחו"ל. כמו הרבה חברים אחרים שלי.
פונדקאות בחו"ל עולה הרבה מאוד כסף. בהודו זה עולה כ-35 אלף דולר. בארמניה ובגאורגיה כ-60 אלף דולר ובקנדה המחירים נעים בין 100 אלף לרבע מיליון דולר. זו פריבילגיה שרק אנשים אמידים יכולים להרשות לעצמם. ואני לא אמיד. אני סופר ומורה לכתיבה, מתפרנס ממשכורת ומתמלוגים.
אבל אני רוצה ילד. ואני רוצה לעשות אותו עכשיו. להספיק לגדל אותו או אותה, לתת לו את כל מה שאני יכול וגם לראות אותו נהנה מזה. זה הדבר היחיד שישלים אותי כאדם ויביא לאושרי. שום ספר, טוב ככל שיהיה, לא יפצה אותי על אי הורותי. זה גם לא תג מחיר שאני אמור 'לשלם' בשל נטייתי המינית. אבל המדינה שאני חי בה, ומשלם בה מיסים, מונעת זאת ממני, ושולחת אותי לכל הרוחות.
מוכרח להיות אבא
את הכמיהה הזאת קשה לי מאוד להגשים, בשל עלותה. אבל גם אם אצליח בזה, אאסוף כסף ואעבור תשעה חודשי הריון מתוחים ולידה טובה, בע"ה, אצטרך לתת דגימת דם בארץ, ולנסוע עם צלחת פטרי להודו. שם הקונסולית תיקח מן היילוד דוגמת רוק, ותשלח אותה ארצה, לאימות אבהות. אם תאושר בדיקת האבהות, הילד יקבל דרכון ונוכל לשוב לארץ.
זה תהליך של כמה שבועות, במהלכו עלי להמתין בבית מלון. ואם חלילה השופט לא יאשר את בדיקת האבהות, כמו במקרה של דן וארנון חבריי מירושלים, או אם תהיה שביתה במשרד החוץ, אתקע שם עם הילד.
אבל אני מוכרח להיות אבא. וכל מי שמכיר אותי גם יודע איזה אבא נפלא אוכל להיות. ימים שלמים אני מסתובב ומדבר בליבי עם הנשמות של ילדיי. אני מסביר להם איך ולמה נולדו, מספר להם עד כמה השתוקקתי אליהם וכמה אהבה אני מבקש לתת להם. אני מדמיין אותם מחייכים לראשונה בערשם, בן ובת, והשבת אפילו תהיתי איך אדע לתפור תחפושת של מלכת אסתר. אבל די. אני כבר לא יכול לחיות בפנטזיה, מסתכל, מלא ערגה, בכל הורה שמסתובב עם ילד פעוט מקופל במנשא, על גופו, בשדרות רוטשילד.
חוק הפונדקאות בארץ חייב להשתנות, כדי לא להעמיד במצב נואש כזה אותי ואת חבריי. לכמוה לילד, מבלי שנוכל לממש את הכמיהה הזאת.
יש בארץ כבר המון אימהות חד הוריות, שילדיהן גדלים ומתפתחים היטב, כך יהיה גם עם ילדיי. אבל חד הוריות יכולות ללכת לבנק הזרע, ואילו לי אין דרך אחרת, מלבד פונדקאות, כדי להביא לעולם ילד משלי. וכדי לממש את זה אני צריך עזרה. קודם כל ממדינת ישראל, מולדתי.
לידיעה זו ניתן להגיב רק בעמוד הפייסבוק של ynet
לפנייה לכתב/ת 
