הפנים שמאחורי ספרי פרס ספיר
מאחורי הספרים הנבחרים של השנה הקודמת, עומדים גם חמישה עורכים. אלו שנפגשו ראשונים עם כתב היד, התאהבו בו ונכנסנו אל נימי נימיו, מתוך אמונה שיהפוך לספר ראוי לתרבות, וגם לפרסים. ורבין, משעני, אלבוים ואחרים מספרים על החוויה
השבוע הוכרזו חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר של מפעל הפיס, הפרס הספרותי החשוב בישראל, שלמרות שסבל ממוניטין בעייתי בשנת 2009, בעקבות ביטול הפרס עקב בעיות פוליטיות ואתיות, הוא עדיין פרס ספיר. השנה הרשימה הספרותית מעניינת במיוחד, וכוללת בעיקר סופרים צעירים מהדור החדש של הספרות העכשווית, לצד הסופר הותיק יורם קניוק. את הספרים אתם בטח מכירים, וגם על הסופרים המועמדים עוד תשמעו רבות.
אבל רגע לפני שהם מתכוננים למסע הספרותי שעוד מצפה להם, ביקשנו דווקא מהאנשים החשובים שנמצאים מאחורי הקלעים להשמיע את קולם. העורכים שחלקם גילו את כתבי היד, נפגשו איתם לראשונה, וקידמו אותם דרך עין שלישית ואובייקטיבית, להפוך לספרים שנחשבים כעת, לטובים ביותר שיצאו בשנה החולפת. להלן, דבר העורך:
דור תש"ח
הסופר יורם קניוק, שכבר פסע פסיעה אחת או שתיים אחרי גיל שמונים, זוכה בשנים האחרונות לעדנה ספרותית תרבותית מחודשת. ברומן "תש"ח" הוא מביא לקוראים את תקופת מלחמת השחרור, על פי זכרונו האישי. מהחלטת האו"ם להכרזת המדינה ולמלחמה שאחריה, שבה לקח חלק. מתוך בחינה עצמית וחברתית נוקבת הוא מזכיר לכולנו מדוע אנו כאן ומה המשמעות של מלחמתנו, הנמשכת עדיין, על הקמת המדינה.
ספר מלחמה על סופר שמסתכן (עטיפת הספר)
העורכת רנה ורבין על "תש"ח": "קניוק הוא סופר שמסתכן. כשהוא כותב הוא כמו קופץ ראש לתוך עצמו, חוצב את המילים מהמקום הכי מפחיד, הכי מסויט, לא ידוע, ובעל פוטנציאל לשאוב אותו וגם את הקורא אל סף
התעתוע. בכל זאת קניוק לא מפחד להיכנס אל תוך נפשו באומץ, לחצוב, לסתת ולתת לכולם לראות. לערוך אותו זה כמו לעבוד בג'ם סשן מילולי, תהליך מתיש ומחזק, שבמהלכו אני צוחקת בקול רם וגם מתייפחת בבכי.
"לעבוד עם קניוק זו מתנה משנת חיים. אחרי שמתרגלים את הקניוקית במשך כמה זמן, מפתחים את הכושר להעז לעשות יותר ממה שרוצים ופחות ממה שמצופה - בחיים, במחשבה, בדיבור ובכתיבה. קניוק תמיד אומר על עצמו שהוא לא יודע לכתוב יפה כמו שצריך. הוא כותב יפה כמו שלא צריך, וזה בגלל שהוא פורץ את גבולות הצריך והאפשר. ב'תש"ח' הוא מתיר בווירטואוזיות את מרקם ההונאה העצמית הקולקטיבית של כולנו ומספר על מלחמה שלמה במקצב הג'זי המשתולל של הולם לבבו".
בין הגופים והמילים
העיתונאי התסריטאי והסופר סייד קשוע, זכה לשבחי הביקורת כשיצא ספרו השלישי "גוף שני יחיד", גוף שני יחיד, ששוזר את סיפוריהם של עורך דין ממזרח ירושלים, סטודנט מטירה, נער ישראלי משכונת בית הכרם ואמו, למסכת עוצרת נשימה על אהבה ובגידה, אמנות ונאמנות, ועל הסתירות והעמדות הפנים שבתוכן אנו חיים את חיינו.
קשוע. סופר הניחן ב"סגולה לספר" (עטיפת הספר)
מתוך הרומן:
"שלום," אמרתי בעברית לאיש שעמד בפתח.
"אתה יונתן?" הוא ספק שאל, ספק קבע.
"סליחה," השבתי, "אבל מי רוצה לדעת?"
"סתם עורך דין שמחפש את יונתן," הוא השיב.
"למה? מה הוא כבר עשה?"
"כלום," השיב האיש, "הוא לא עשה שום דבר.
אז אתה לא יונתן?"
"כן, אני יונתן," עניתי לו בחוסר סבלנות. עכשיו כבר הייתי בטוח שהאורח הלא-צפוי הוא ערבי.
"אני יודע מי אתה," הוא אמר לפתע בערבית.
"אתה לא יונתן, אתה אמיר.
אתמול ביקרתי אצל אימא שלך בג'לג'וליה. מעניין מה היא תחשוב כשתגלה שהבן היחיד שלה מת."
העורך דרור משעני על "גוף שני יחיד": העבודה על 'גוף שני יחיד' הייתה ייחודית, בין השאר מכיוון שלא קיבלתי את הספר לאחר סיום כתיבתו, אלא קראתי אותו בזמן שנכתב והייתי שותף לתהליך שבו סצינה נולדה מסצינה ופרק מפרק. בגלל שלפעמים הייתי צריך לחכות שבועיים או שלושה בין קריאה לקריאה, בלי שיכולתי להמשיך לקרוא מייד ולגלות מה יקרה לגיבורי הספר - לעורך הדין ולאשתו, לאמיר ולרוחלה - התחדדה אצלי בזמן העבודה ההבנה שכתיבתו של סייד יוצאת דופן.
"זאת מפני שהוא מספר טבעי, סופר הניחן ב'סגולה לספר'. הוא מספר שלא צריך להתאמץ כדי שנרצה להמשיך להאזין לו, מספר שלא נזקק להשתדלות מיוחדת כדי לספר סיפור שהקורא מרגיש שהוא חייב לזכור ולהיות מסוגל לחזור עליו ולספר לאחרים. זוהי סגולה נדירה בספרות כיום, סגולה שכבר נאמר עליה שהיא הולכת ומתרחקת מאיתנו.
"חוץ מזה, 'גוף שני יחיד' הוא מאותם ספרים נדירים המעזים להתבונן גם בעצמם, כלומר לדבר על ספרים ועל התפקיד שממלאת הספרות בתהליכי כינון זהות וביצירת היררכייה מעמדית של זהויות. הרומן שב ומתבונן בספרים, אבל לאו דווקא בתוכנם אלא בחומריות שלהם, בשאלת הבעלות עליהם, בהון הסימבולי שהם מעניקים לבעליהם. הבחינה הזאת של האידיאולוגיה של הספרות היא בעיני אחד ההיבטים המרתקים של הרומן, לא פחות מהעיסוק שלו בשאלות פוליטיות מיידיות יותר לכאורה.
"אני לא יודע אם זה מגדיל או מקטין את סיכוייו לזכות בפרס ספיר, אבל זה הופך אותו לספר מסעיר מבחינה אינטלקטואלית, לא פחות משהוא כובש בקלות את קוראיו".
שם הורד
הסופרת לאה איני נולדה בתל-אביב לאב ניצול שואה מסלוניקי ולאם ממוצא נאשדידני, כך שגדלה בצל שתי לשונות נכחדות: ספניולית וארמית. הרומן "ורד הלבנון" מתרחש עם פלישת צה"ל לביירות במלחמת לבנון הראשונה. אחר הצהריים אחד מתייצבת חיילת במחלקת השיקום בתל-השומר. היא אומרת ששמה ורד ומבקשת להתנדב לסייע ללוחם פצוע.
"לתאר בחיוניות פרטנית מדהימה אירועים טראומטיים" (עטיפת הספר)
אולם שמה איננו באמת "ורד", כי אם לאה, וסיפורו של החייל שרופאי המחלקה מפגישים אותה עמו
שונה בתכלית מהסיפור שדמיינה לעצמה. הסיפור שמספרת החיילת מבת-ים, ליונתן, החייל הכמעט-צמח מרחביה, הוא סיפורה של ישראל השניה בשנות השישים והשבעים, ישראל של שכונות עוני, המאוכלסות בפליטי שואה שקופים ובמהגרים מושתקים, המושמע באוזניה של ישראל הראשונה, המבוססת והבוטחת בעצמה, לכאורה, שכלל לא ברור אם היא מסוגלת לשמוע.
העורך יגאל שוורץ על "ורד הלבנון": זהו הוא ספר ענק בעיני בין היתר משתי הסיבות הבאות. הראשונה: היכולת המופלאה - הנדמית כמנוגדת לנטיה האנושית הנורמלית - לתאר בחיוניות פרטנית מדהימה אירועים טראומטיים, המשוועים, על פי טיבם להישכח, להימחק, להיעלם מן התודעה. הסיבה השניה: השילוב המהמם בין האופי ה'טרוריסטי' של הכתיבה של לאה איני, שלא רואֵה אף אחד ממטר, לבין המחויבות העמוקה שלה, הפילוסופית והמוסרית כאחד לספרות דיאלוגית, המתבטאת בהקפדה של הסופרת, לתת לכל דמות פתחון פה".
אנשים טובים באמצע הדרך
הרומן "אנשים טובים", ספרו הרביעי של ניר ברעם, מתרחש בתקופה האפלה בהיסטוריה, ב-1938. תומס הייזלברג, פרסומאי ברלינאי, אשף המסכות והנאמנויות הארעיות, נחוש להיעשות אדם גדול. אך רוח חדשה מנשבת בגרמניה ותומס מבין שעליו להעמיד את כישרון המכירה הנדיר שלו לשירות המשטר הנאצי. באותה העת, בלנינגרד, עומדת אלכסנדרה וייסברג הצעירה, בתו של אינטלקטואל יהודי, לפני בחירה בלתי אפשרית.
"רגע גורלי, בתקופה האפלה בהיסטוריה" (עטיפת הרומן "אנשים טובים")
היא יודעת שבקרוב יוקעו הוריה כאויבי העם ושהם כבר אבודים. כדי להציל את אחיה הקטנים מגורל דומה, עליה לכרות ברית עם המשטר שהחריב את משפחתה. תומס ואלכסנדרה מונעים על ידי מנגנון דומה: שניהם מאמינים שהם עושים את הרע במיעוטו. ערב פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות רוקמים השניים תוכנית נועזת העשויה לשנות את מסלול ההיסטוריה.
העורכת תרזה בירון-פריד (שערכה את "אנשים טובים" יחד עם נילי מירסקי) על הרומן: "למי שלא קרא עדיין, 'אנשים טובים' מביא את סיפורם של שני צעירים, סאשה מבריה"מ של סטאלין ותומס מגרמניה של
היטלר. בעיני, הבחירה בספר של ניר לפרסום היתה קלה, אבל לא רק בגלל התיאור הרגיש, השאפתני והידעני של תקופה מרתקת; לא פחות מזה מצאה חן בעיני התנועה הגדולה והסוחפת שבספר, אותה ההתלכדות גמורה - ברגע היסטורי גורלי - של חייהם של שני יחידים, סאשה ותומס, עם חייה וחורבנה הקרב של אירופה כולה.
"כקוראת, ברגע ההתלכדות הזה, נדחפתי כמעט לעצור בגופי את המלחמה. ההרגשה היתה כאילו רק פסע מפריד בין עולם שניתן להצילו, לתקנו, ולהניח לו לנהוג כמנהגו - לבין אסון בל יתואר, וכי אני עדה, ברגע הקריאה, להתפוררותה של האפשרות הזאת.
"אם כן, האינטימיות שהקורא מגיע אליה עם הדמויות והתקופה היא מעלה גדולה של 'אנשים טובים'. בעיקר חשובה בעיני ההעלאה של מצב אנושי שבדרך כלל קשה לנו לשערו לדרגת ידיעה: הידיעה שגם לטרגדיה חובקת עולם יש פנים - פניהם של אנשים, טובים יותר או פחות, המצוירות בדיקנות ומתוך קרבה והבנה".
בדרך הביתה
"הביתה", מאת אסף ענברי, הוא סיפורו של קיבוץ מלידתו עד מותו. זהו סיפורם של אנשים שעזבו את ביתם כדי להגיע הביתה. הם נטשו את הוריהם, את שפתם ואת אמא רוסיה למען ארץ משלהם, וניסו להיפטר מהכמיהה האנושית למשפחה, לפרטיות ולרכוש, כדי ליצור חברה טובה יותר על פי הבנתם. חלקם השכילו למות לפני שמפעל חייהם התנפץ. חלקם עדיין כאן. אסף ענברי נולד ב-1968 בקיבוץ אפיקים, בו מתרחשת עלילת הרומן.
"ספרות יההודית ללא כחל ושרק" (עטיפת הספר)
דב אלבוים על "הביתה": "ברגע שפגשתי באסף ענברי הבנתי שהגעתי 'הביתה'. הגעתי הביתה משום
שפגשתי סופר שמעשיו מרובים מחוכמתו. זאת אומרת שהמעשה הסיפורי הוא הדבר החשוב ביותר בעיניו, והוא איננו מעוניין להרבות ולהנכיח את עצמו ככל היותר ולהראות את עומק חוכמתו ואת פטורי הציצים של מילותיו.
"הנה סוף סוף סופר שרוצה לומר משהו והוא אומר אותו ללא כחל ושרק, אבל אומר אותו בדרך הכי יהודית שיכולה להיות. לספר סיפורים, ועוד סיפורים. סיפורים שבאמת קרו. וכמו שהתנ"ך לימד אותנו - כשאתה כותב את מה שקרה, כשאתה מספר סיפורים, אתה בונה עולמות ומחריבם ועולמות אלו לא יהיה מתקיימים עד שתמצא את האיזון הנכון שבין נפש הסיפור לסיפור עצמו.
"על חכם מסוג כזה, זה שמעשיו מרובים מחכמתו אמרו חכמי התלמוד ש'דבריו מתקיימים', ולכן לא היה לי ספק לרגע אחד שאני חייב להביא את הספר הזה הביתה. התלאות היו רבות, 'הביתה' לא הובן במלוא גדולתו על ידי העורכים להם מסר ענברי בתחילה את ספרו. 'הביתה' היה זקוק לפדיון שבויים, להגיע לבית אחר, לבית שמבין במלוא העוצמה את הגדולה ההירואית של המייסדים והחלוצים,
ובמקביל מאמין שלספרות יש מחויבות אתית ומוסרית וגם מחויבות לאסתטיקה וליופי.
"הסיפור כפי שהתנ"ך לימד אותנו חייב להיות משולב ממוסר ויופי המתמזגים יחד לכדי ישות אחת. אסף ענברי הגיע להישג כביר בספרות העברית - הוא הצליח לייצר ספרות יהודית מחדש".
