החיים על פי פרידה

הרעיון מרתק, ובגללו יהיו לא מעט הורים חובבי אמנות שירכשו לצאצאיהם, בגיל ראשית הקריאה או לפני כן, את "פרידה" של ג'ונה וינטר ואנה חואן. האיורים יפהפיים ורווים ביצורי דמיון ובתכנים סוריאליסטיים, והנה עוד סיבה להעניק לטף ספר שהוא מעין ביוגרפיה של פרידה קאלו, אחת הציירות החשובות ביותר במאה העשרים: וזה בערך כל מה שיקלטו הרוכשים בדרך אל הקופה, מפני שרוב הקונים של ספרים לילדים לא באמת קוראים אותם לפני שהם מחליטים להעשיר את חייהם של הקטנים במלים ובתמונות.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

ג'ונה וינטר הוא ביוגרף לילדים. הוא כתב עבורם את "ברק", סיפור חייו של הנשיא אובמה, את "סוניה סוטומאיור", תולדותיה של השופטת העליונה הראשונה בארה"ב ממוצא לטיני, את "מוחמד עלי" וגם את "גרטרוד היא גרטרוד היא גרטרוד" - ביוגרפיה של הסופרת גרטרוד סטיין, כולל סיפור האהבה שלה לציירת אליס ב. טוקלאס. ספרים אחרים שלו עוסקים בכוכבי בייסבול שחורים בעידן האפליה והליגות הנפרדות.

ביוגרפיה לילדים רכים מדי (עטיפת הספר)

הצתה מאוחרת

ייתכן ש"פרידה" הוא סוג של הצתה מאוחרת: הביוגרפיה הראשונה שכתב היתה של דייגו ריוורה, אמן ציורי הקיר הנודע ובעלה של פרידה קאלו: אמו של וינטר, המאיירת ג'נט וינטר, עיצבה ויצרה את הספר ברוח אמנותו של ריוורה והציעה לו לכתוב את הטקסט. זה היה ב-1992, וזה היה הספר הראשון שוינטר כתב לילדים. הצלחתו יצרה קריירה, וגם את הספר הזה, שהוא עטור שבחים, פרסים והמלצות של גרומים דידקטיים לרוב בארצות הברית. הוא גם מהווה חלק מתוכנית הלימודים באמנות בהמון בתי ספר, והוא היה רב מכר.

אנה חואן היא מאיירת ספרדייה רבגונית ומוכשרת, שיצירות רבות שלה מוכרות לקוראי ה"ניו יורקר" ומגזינים נחשבים אחרים. "פרידה" היתה יצירתה הראשונה לילדים, ואחריה כתבה ואיירה ספר פשוט נהדר שתורגם לעברית: "זולל הלילה", שעליו אשמח להמליץ בלי שום הסתייגות, ודאי לא כאלה שמלוות את הקריאה ב"פרידה".

עוד לפני הקריאה צריך לומר שרוב הפרטים הביוגרפיים בחייה של פרידה קאלו לא מתאימים לילדים רכים: האפילפסיה של אביה, מחלת הפוליו בה לקתה בילדותה, התאונה המחרידה בהתנגשות בין חשמלית לאוטובוס, בה נתקע מוט ברזל באגן שלה והפך אותה נכה לצמיתות. בל נשכח את היחסים הסוערים עם דייגו ריוורה, כולל הבגידות התכופות שלו ושלה - לפעמים עם המאהבות שלו, לפעמים עם לאון טרוצקי או עם אמנים שהיטיבו להבין לרוחה, לצד 35 הניתוחים שעברה כדי לנסות ולהקל את ייסוריה אחרי התאונה, הייסורים עמם וייצוגם הגראפי התכוף ביצירה שלה.

המיניות המתפרצת ביצירה, ההפלות והעקרות הנוכחת בה - איך שלא תסתכלו על זה, גם אם אתם מאוד מאוד אוהבים את יצירותיה - רחוקים מאד מעולם המושגים ומיכולת ההמשגה של בני החמש-עד-שמונה, להם נועד הספר.

ספר ילדים, עולם של מבוגרים

וינטר ידע זאת היטב ובחר במה שלדים יכולים לעכל, על פי השקפתו, אבל הבחירה הזאת לא נקיה מבעיות. "בשביל פרידה הקטנה, העולם הוא מקסיקו", נאמר בפתח הדברים, ואיור יפהפה שקווי המתאר שלו. כשהמשפט הראשון בספר ילדים לא מדבר אל עולם הידע של רובם, כש"מקסיקו" היא סתם מילה עבור קוראים שטרם נחשפו לנפלאות הגלובוס, כשאין בפתיחה נסיון להסביר לילדים מה מיוחד במקסיקו - רמת הציפיות מן הטקסט כבר מצויה בנסיגה, וזו נמשכת בעמודים הבאים: "אבא של פרידה הוא אמן וצלם", כותב וינטר.

האמת היא שגיירמו קאלו היה צלם תעשייתי ומסחרי. "אמא של פרידה מטפלת בשש בנותיה ורוב הזמן היא עייפה", הוא כבר משפט מרתיח כשקוראים אותו בהשוואה לדיוקן הקצר של האב, מפני שאפשר היה לומר עליה שהיא אינדיאנית למחצה, שהיא מתפללת הרבה, שהיא לא יודעת קרוא וכתוב - במקום לבחור בתבנית הלעוסה והמאוסה של "אבא בעבודה ואמא בבית".

לפשט להנמיך ולסנן את הפרטים. געגועים לקאלו האמיתית

הצורך לפשט ולהנמיך ולסנן כל פרט מהותי מחוליה של קלאו מסתיים לעתים קרובות באי דיוקים קשים. "פתאום פרידה חולה מאוד, היא שוכבת במיטה חודשים, משהו לא בסדר באחת הרגלים שלה, אפילו החברה הדמיונית שלה לא יכולה לעודד אותה", לא היה ממש כך. במציאות היא נתקפה בפוליו, יחסית באורח קל, ולמרות זאת אביה התעקש ללמד אותה להצטיין בכל ענף ספורט אפשרי, וכמה מן הביוגרפיות שלה עומדות על ההבדל בין הסיפור שהיא עצמה סיפרה, ובו יש חודשים ארוכים במיטה, לבין המציאות שהיתה דרמטית פחות.

"ואז פרידה מלמדת את עצמה לצייר. הציור מציל אותה מעצב" - והנה, הגענו לרעיון הבסיסי של הספר: שלמרות ייסוריה ונכותה, פרידה מצאה ניחומים באמנות. אבל האמת פרוזאית בהרבה. אחרי התאונה התברר שעסקי הצילום של אביה כושלים, הכסף נגמר, המשפחה מכרה אפילו את רהיטי הסלון המפוארים שלה כדי לשלם חובות, ופרידה תהתה איך תוכל להתפרנס. כך זה התחיל. אצל וינטר "הציור הוא כמו החברה הדמיונית שלה...הוא חבר שלה והוא שומר שהיא לא תאבד תקווה".

וכיצד מגיבה פרידה לייסוריה האיומים בעקבות שבר בעמוד השדרה, שבר באגן, אחד עשר שברים ברגל ימין, שברים בצלעות ועצמות הבריח, כף רגל מעוכה וכתף פרוקה? וינטר כותב: "פרידה לא בוכה ולא מתלוננת. במקום לבכות, היא מציירת את עצמה בוכה". והופ, באבחת עט בלתי מוסרית אחת, עברנו אל הסיפור השקרי והמקומם של פוליאנה, במקום להודות באמת אוניברסלית:

כשכואב לאדם כמו שכאב לפרידה קאלו, הוא בוכה והוא מתלונן. אין כל צורך לשקר לילדים בענין זה: היא התלוננה, היא בכתה, היא תיעדה את ייסוריה גם במלים ביומן שלה ואמנותה לא נבעה מתוך איזו החלטה נחושה לחיות כסטואיקנית גמורה ובודדה לגמרי, כפי שהיא מוצגת כאן, בספר שאין בו אף מילה על דייגו ריוורה ועל חוג החברים העצום שלה, אף מילה על הצלחה או תהילה.

יש עוד צרות בהמשך: "בכל רחבי מקסיקו אנשים מציירים תמונות כאלה", הוא כותב על ציוריה הקטנים של קאלו, "התמונות הן כמו מנחות תחינה למען אנשים חולים" - תראו לי בני חמש עד שמונה שמבינים על מה מדובר, במידה ולא גדלו בבית קתולי דרום אמריקני אדוק. כנ"ל המשפט הבא: "התמונות מכונות אקסווטוס", לא ממש עוזר להבין שמדובר בתמונות או פסלים שקרובי משפחה של החולים מזמינים מאמנים מקומיים ומביאים לכנסיה. בתרבות אחרת, שרוב הילדים

לא מכירים, מדובר על מנהג שדומה לפתקים שתוחבים בכותל, מתוך אמונה שזה יעזור להחלמה.

האיורים בספר אכן יפהפיים, והם משתמשים באלמנטים תוכניים וסגנוניים מיצירתה של קאלו בחירות יתרה, וזה בסדר גמור - למעט העובדה שאפילו בדל ציור אמיתי אחד של קאלו לא מופיע בספר. אפילו לא כלבלב קרח, קופיף סקרן, יגואר מיתי או בובה, שכולם צצים שוב ושוב בשולי יצירותיה. אם תבחרו לקרוא את הספר ביחד עם ילד, תיאלצו להסביר לו את זה ולחפש ציורים אמיתיים שלה שלא יזעזעו אותו.

רצוי להימנע מאלה בהם מסמרים תקועים בבשרה או מדממת אחרי הפלה, כמובן. עוד תאלצו להסביר שלמרות שהספר כתוב בלשון הווה והוא אפילו מסתיים ב"ויוה פרידה", היא מתה. מזמן. ושאסור להאמין לכל מה שכתוב בספרים, ושיש ספרים שלא ממש מוכרחים לקרוא.