בכל מצב: סלט אפונה סינית ועגבניות
רותי קינן חושבת שיש לה טעם ומרקם נפלאים, אבל לא כולם מתחברים לטעמה של האפונה הסינית הטרייה. אז היא מכינה סלט שאפשר להכין מהאפונה גם כשהיא טרייה וגם כשהיא מבושלת קלות
אין כמו ביס במאכל כדי לעורר זיכרונות חדים ומלאי חיות אפילו מהעבר הרחוק ביותר. הפה מתמלא בטעם, הריח נשאף מבפנים וחצים נשלחים אי שם לתאים האפורים הנידחים ביותר שמחזירים את התודעה לחוויה מהסוג הנשכח. העניין הזה, מניסיוני, ממש לא חייב להיות משהו מיוחד או נדיר, גם לא בדיוק הדבר עצמו שעולה מתהומות ההכרה, זה קורה כך סתם, בלי הכנה מוקדמת ומציף אותך כליל.
זה בדיוק מה שקרה לי כשנגסתי באפונה הסינית הטרייה שהפציעה זה עתה על מדף הירקות. לא היה לכך שום קשר לחיבתי הנודעת לאפונה העדינה הזאת, גם לא למאכלים הקשורים אליה. זה הוביל אותי רחוק לילדותי המוקדמת, שנים רבות לפני שהירק השטוח והמפונפן משהו הגיע אלינו, כשהוא מתהדר בשמות שניתנו לו במחוזות אחרים: אפונת שלג, מנז'-טו, אפונה צרפתית.
אפונה סינית (צילום: אסף רונן)
כשהייתי ממש קטנה התגוררנו בשכונה רמת-גנית, ממש מול בית חרושת גדול לשימורים. העובדה הזאת פגעה בעיקר בערך הנדל"ני של הדירה הקטנה של הוריי, ובאיכות הסביבה - מושג שעדיין לא הומצא באותם הימים. מארובות המפעל בקע עשן מפייח שכיסה את השמיים ונחת על מעקות המרפסות, חדר לכל פינה ועצבן עקרות בית מותשות. מבני הבטון האפורים והשטוחים באמת לא היו הנוף העירוני שכל אחד חולם עליו והריחות שבקעו מהם החניקו לעתים אפילו את התיאבון הבריא של אנשי העמל ששבו לבתיהם הצנועים אחרי יום עבודה מפרך.
אבל בשבילנו, הילדים, אנחנו שהעברנו את רוב שעות הפנאי שלנו בחוץ, בימים של טרום טלוויזיה ומחשבים, בטיפוס על עצי החורשה הקטנה ובמשחקי קלאס וגומי על המדרכות הצרות, בית החרושת היה מקור לא אכזב לשעשועים. יכולנו, למשל, להציץ מבעד לאשנבים שפנו אל שביל העפר שנמתח לאורך המפעל, אל מלתחות הצוות, שהיו שקועות במעין מרתף, ולהתפקע מצחוק למראה הישבנים החשופים, המהבילים מחום המקלחת, שלא חשדו בעיניים הצעירות שמביטות בהם. ובאביב, כששיירות של משאיות הובילו ירקות למפעל, יכלו האמיצים שבינינו להיתלות עליהן ולחטוף מכל הבא ליד. אני לא זוכרת את הירקות האחרים - אבל את האפונה הירוקה, הטרייה, לא אשכח לעולם. כילדי עיר מובהקים היה מושג קלוש בלבד על איך בדיוק היא צומחת בגינה אבל בית החרושת העניק לנו שיעור בבוטניקה, שכן הירק הגיע כשתרמיליו צמודים לגבעולי השיח. הגבעולים הארוכים היו מבצבצים מתוך ארגזי המשאיות ונשרכים אחריהם. קל היה לתפוס אותם, לשלוף גבעול עמוס בתרמילים ולמהר לברוח למקום מסתור לפני שנתגלה על ידי הנהג או אנשי המפעל. שם היינו מסירים את התרמילים מהגבעולים, פותחים אותם וזוללים את האפונים הירוקים חיים, ללא בישול. הטעם הבוסרי, הירוק, הגנוב (במובן המילולי וגם השאול של המילה) - הוא בדיוק הטעם שהציף אותי כשנגסתי באפונה הסינית.
אני לא זוכרת גם את מספר כאבי הבטן שעליהם דווח בעקבות ההרפתקאות האסורות שלנו, אבל אני זוכרת את הציפייה למשאיות האפונה. אני חושדת שיותר משאהבנו את טעמה - אהבנו את הטעם המסעיר של הירק האסור.
האפונה הסינית, שבעבורה אני משלמת היום במיטב כספי (וזה ירק יקר, מה לעשות), מזכירה לי את האפונים ההם - כי אפשר לאכול אותה בשלמותה, על התרמילים, גם כשאינה מבושלת. בעיניי הטעם והמרקם הטריים נפלאים, אף כי אני מקבלת את דעתם של אחרים שזהו טעם נרכש וצריך להתרגל. לאורחים ולבני הבית אני אוהבת להגיש אותה כמות שהיא, ללא כל תוספות – מאודה או חלוטה, בישול "ירוק" (כמה דקות במים רותחים ומשם הישר לקערת מי קרח), זרויה במלח ובפלפל ומזולפת במעט שמן זית. אבל הנה עוד רעיון, שאפשר להכין מאפונה טרייה או מבושלת קלות.
(צילום: ירון ברנר)
סלט אפונה סינית עם עגבניות ושומשום שחור
המרכיבים (ל-6 מנות):
500 גרם אפונה סינית
מלח
2 עגבניות חתוכות לקוביות או כ-15 עגבניות שרי חצויות
3 כפות שמן תירס או שמן אורז
2 כפות חומץ בן יין לבן
קורט פלפל
2 כפות שומשום שחור
כמה טיפות שמן שומשום
אופן ההכנה:
- קוטמים את קצות האפונה ומסירים את הסיב הקשה מצד אחד וחותכים לרצועות אלכסוניות. אם מעדיפים לבשל אותה, מניחים את התרמילים השלמים בסיר ומוסיפים מים עד גובה האפונה. מוסיפים מעט מלח ומביאים לרתיחה.
- מנמיכים את הלהבה ומכסים את הסיר. מבשלים 5 דקות. האפונה צריכה להתרכך אך להישאר מעט פריכה. מסננים מהמים ומעבירים מיד לקערת מי קרח. מסננים מהמים וחותכים את התרמילים לרצועות אלכסוניות.
- מעבירים את האפונה לקערת הגשה. מפזרים עליה את העגבניות. טורפים את השמן עם החומץ, מלח ומעט פלפל ומזלפים על הסלט. זורים את השומשום ומטפטפים שמן שומשום. מקפיצים קלות לפני ההגשה.
הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
