מה יש לרווק לחפש אצל גרושה עם ילדים?

שני אנשים נפגשים, קצת לפני אמצע החיים. ארבע עיניים ושני לבבות פועמים. "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", כבר אמרו חכמים. והנה, השיחה קולחת והעיניים נמשכות אחרי הנשמה, או להפך, הרי אי אפשר לדעת בבטחה. קפה ועוד קפה, תחושה נעימה מתחילה להתבסס.

• הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
• ובואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים
  

אחרי עוד כוס, קמו והתקרבו לקצה הנמל. הגלים הגיבו בפראות לעומתם, התגברו והתנפצו בסערה על שובר הגלים המלאכותי. האור המושלם שבקע משוחות החפירות העתיקות במקום הוסיף נופך קסום משלו. הם צעדו זה לצד זו, קצת מכירים. זו הפגישה השלישית שלהם, באותו בית קפה.

כשעצרו לרגע, רסיסים של טיפות מלוחות פגעו בלחיה. הוא הביט בה, "את יפה" אמר, ונראה כמתאפק לשלוח את ידו ולמחות את לחיה הרטובה שהסמיקה. הכיפה שלו איימה לעוף ממקומה, והיא שלחה יד זריזה והדקה אותה בחטף אל ראשו. הוא שלח יד משלו והחליף אותה. ידה היססה רגע קט, כל כך רצתה להרגיש את כף ידו, האם חמה היא או קרה. זה יותר מדיי, היא חשבנה לעצמה וויתרה על הרעיון.

כשהביטה בו שמה לב שהוא ממוקד כולו בה, כאילו ראה את קווי מחשבתה רצים ומשרטטים עקומות "בעד ונגד", ובעיקר בעדו ובעדה. הכל היה נכון כל כך ומדויק. לשבת איתו, להקשיב לדבריו, להיחשף לשלל מחוותיו ומבטיו. וגם לספר דברים משלה.

היא הציעה לו לשנות מסלול ולטפס ל"מצודה" שהתנוססה בראש הגבעה, מקום נוסטלגי בשבילה. עוד מימי נעוריה בקיבוץ, כשהיו רוצים לשנות אווירה, היו עולים על הג'יפ של הברווזיה, מוציאים איזה 50 שקל מהתקציב ויושבים ב"מצודה" עם צ'יפס וקולה, החיים הטובים. הם היו פשוטים ושמחים, חולמים על מי ואיך ומתי.

הם טיפסו בשתיקה. ההתנשפות הקצובה מהעלייה במדרגות התלולות הפריעה להם להחליף סתם מילים לשבור את המבוכה."את בכושר, אה", הוא מצא סוף סוף מה לומר. "ואתה לא", היא צחקקה. התרגשות ושמחה הציפו את ליבה.

היא חסכה ממנו סיפורים על הילדים שלה

זאת לא אהבה עמוקה עם שורשים של עץ עתיק, וגם לא קלילות ספונטנית שהיא מכירה מהיותה נערה. אבל כן, זה שמח, מרגש ונעים כל כך. יש כאן חיבה ורצון להיות קרוב לאדם שמכירים אותו קצת ועוד קצת. הם נוגעים קלות במהלך השיחה, ככה בלי כוונה. ופתאום היא עוצרת באמצע משפט, בורחת לה המילה והוא רק מסתכל עליה, וממשיך את המילה שלה במבטו, הוא מבין אותה.

כשהתיישבו לבסוף על סלע חלקלק הוא אמר "איזה שקט מהמם!" היא הנהנה ברחש קל ובהתה בים החשוך שנפרש מולם. "איך את עם שקט?" הוא שאל, "שקט זה חשוב" היא הצליחה לומר. "שקט זה חשוב" חזרה בקול מרוחק, ונסוגה לתוך מחשבתה.

היא לא סיפרה לו על שקי השינה שנתלו בביתה במקום שהיה קודם ערסל תינוקות. שק"שים שבניה הסבו לשקי אגרוף רב תכליתיים, טיפסו עליהם, התנדנדו וצרחו "אמא, אני עף!" היא לא סיפרה איך הם התערבו איתה שגם היא תצליח. והיא ניסתה והצליחה להתנדנד כשהם קראו בצעקות רמות ועודדו אותה.

היא לא סיפרה על הרגע הזה בערב, אחרי כל ההתארגנות לבית הספר, הלימודים שלה, העבודה, הבישולים והשיעורים. זה הרגע בו היא לא יכולה להכיל יותר את הצלחות על השולחן עם התבניות שצריך להעביר למקרר, לסדר את הנעליים, התיקים והספרים שיצאו מהתיק כי "מה את רוצה, סידרנו מערכת". ברגע הזה היא שומעת צעקה, את הצעקה שלה, ואחריה מגיע השקט, וגם הסידור המשותף.

מוחה מיומן וקודח תמיד בחמישה נושאים שונים בבת אחת. גם כשיש לה זמן לעצמה ללמוד, היא קוראת מאמרים ויחד איתם חושבת על רשימת קניות, לגהץ חולצות, ולמה בנה לא רצה ללכת לבית הספר, הכל בסדר שם? חייבת לנפח אויר בגלגלים ואיך תתקדם עם הפרויקט הקהילתי שלה.

לא מזמן כשפגשה כמה דקות של "חלל לבן" בלי מחשבות שהיה לה בראש, התקשרה לגיא, ההומיאופט שלה ושאלה אם הוא חושב שמדובר בסימפטומים של דיכאון. גיא חייך בטלפון ואמר "זה נשמע טוב. הלוואי וילכו ויתרבו הרגעים הללו".

הגוף שלה פעל במקומה

היא נזכרה בשיחה האחרונה עם האקס, כששמעה אותו שואל את חברתו בקול מתפנק "ממי, היא שואלת אם אפשר. מה את אומרת, אנחנו יכולים?" ואיך היא נחנקה לרגע. זה הקפיץ לה את הלבד שלה והעצב עד שהיא צעקה לעברו שזה לא מעניין אותה הממי-שממי שלו, הוא הבטיח לבן שלו.

היא לא חלקה איתו עכשיו איך היא מתמסרת לשלמה ארצי ששר לה בפול ווליום "בשקט בשקט, מפנה לי איזה מקום בליבך" בזמן שהיא מתקתקת ארוחה וכביסה, ותוהה לעצמה לאן בדיוק נעלם הבחור שיגיד ש"בשביל כוס קפה איתך הייתי שם גם אלף דולר"?

היא התבוננה באדם שיושב לצידה. מה הוא מבין בענייני שקט? הוא רווק, פנוי ומרוצה מהשקט שלו, מהחיים המסודרים שיש לו. היא נזכרה בתחושה החמימה שהיתה לה בבטן ממש לא מזמן, ולא הצליחה למצוא אותה. במקומה מצאה פחד ואת המציאות. על מה בדיוק חשבת, פתיה קטנה. שרווק ירצה גרושה עם ילדים?

הגוף שלה לעומת זאת, לא חשב כלל. היא נצמדה אליו בעודה יושבת. בתנועה מהירה אחת הפנתה את פניה לעברו. היא יכלה לראות את אישוניו המתרחבים בפליאה, לשמוע מקרוב את נשימתו שנעתקה, ואת הנשיפות החמות מפיו הקרוב כל כך. עיניהם בערו. קצוות אפיהם הקפואים נצמדו לרגע ארוך כמו לכבוד תמונה מבוימת שמנציחה את המושג "קירבה".

הוא עבר את כל הדרך עד אליה והגיע לשפתיה. כפות ידיו אחזו בה כשהידק את ראשה אליו, בדיוק כמו שהיתה צריכה. היא יכלה לחוש את מעטה השלג נמס בקרבה, ואת מקומו תפסו אט אט אדמה חמימה, אש ורוחות סערה.

היא רצתה לצעוק: "אני עפה". כשעצרו לרגע קט הוא שאל: "תגידי, מאיפה באת לי ככה באמצע החיים?" היא רצתה לענות "מהשקט" בלחישה דרמטית. אך במקום זה הביטה אל הנוף המוכר, ויכלה לראות את עצמה יושבת בתוך ה"מצודה". נערה בת 16 שחושבת שהיא יודעת בדיוק איך החיים שלה יראו. היא חייכה.