קברי אבות סימן לבנים
מפני שהיהדות היא דת אך גם לאום, השאלה המתבקשת היא האם תלמידים יהודיים צריכים להכיר את אתרי המורשת הלאומית-דתית שלהם, או שמא, אין לערב חינוך ופוליטיקה?
השבוע הודיע שר החינוך גדעון סער כי בכוונתו לעודד ביקורי תלמידים במערת המכפלה שבחברון, שרק לפני שנה, הוכרזה על ידי ממשלת ישראל כאתר מורשת לאומי.
תוצאות מלחמת העצמאות, שקבעו קו גבול שרירותי בליבה של ארץ ישראל המערבית, הוציאו מן הקונצנזוס הלאומי אתרים כמו מערת המכפלה שבחברון, קבר
רחל וגמלא, מכיוון שאלה היו בשליטת ירדן וסוריה. מנגד, הן העניקו חשיבות לאתרים כמו מצדה והר ציון שהיו בשליטת ישראל.
על פי יוסף בן מתתיהו, היסטוריון מלחמת היהודים ברומאים, התאבדו בגמלא כ-5,000 יהודים, ועוד 4,000 נפלו בקרב הרואי מול הרומאים, בזמן שבמצדה עשו זאת כ-960 יהודים בלבד! הסיבה, אם כן, שדווקא המיתוס של "שנית מצדה לא תיפול" ולא גמלא, נחרט בתודעה הישראלית, נובע מעובדה אחת - גמלא פשוט לא הייתה בידינו עד לשנת 1967.
הפלסטינים, בישראל ומחוצה לה, מעניקים חשיבות רבה לביקור בשרידי המסגדים החרבים וקברי הקדושים הנטושים שבתוככי ישראל. לצד הביקור במקאם סידנא עלי - מצביא מוסלמי שנלחם בפולשים הצלבנים ונהרג בקרב עימם, הקבור בהרצליה, יוצאים ביקורים גם למסגד חסן בק ביפו, שנוסד בשנת 1916, במטרה לבלום את התפשטותה של תל אביב הצעירה לכיוון חוף הים.
בכלל, קיימת בקרבם תופעה מפותחת של עלייה לרגל ליישובים שהיו ואינם - "טיולים בעקבות הכפרים האבודים". התנועה האסלאמית, ועד העקורים ואגודות נוספות הכשירו מדריכי טיולים שעיקר התמחותם היא בהיסטוריה הערבית והמוסלמית של הארץ, בדגש על המאה ה-20 ותוצאותיה של הנכבה. בנוסף, הם משתמשים לשם כך, גם במדריכי טיולים ערבים-ישראלים שהוכשרו במסגרות ממלכתיות כגון משרד התיירות.
ומה עשו הערבים?
עמותת "התרבות הערבית" מנצרת ערכה מבצע סיורים הנקרא "מסעות אל השורשים" בשבוע הנכבה של 2001. במשך שלושת ימי המבצע יצאו 26 אוטובוסים שהובילו יותר מ-1,500 תלמידי בתי-ספר בחמישה מסלולים אל ההיסטוריה החרבה שלהם.
אחד המסלולים כלל ביקור בשרידי כפרים נטושים בגליל המערבי: כאבול - דאמון - אל-בירווה, המשיך לגליל המזרחי לכפרים הנטושים עינא וכאוכבה וקינח בצפון הגליל, בחורבות הכפר אקרת'. אל מול קברים מטושטשים בכפר החרב דאמון אמר המדריך לתלמידים: "זה לא טיול כיף או יום כיף. היום אנחנו באים כדי לעורר את הרגשות שבתוכנו, רגשות אהבת המולדת והעם".
הוא סיפר על מלחמת העצמאות ועל הרס חורבות הכפר בראשית שנות ה-70' בידי דחפורים ישראלים. בתחנה השנייה, מול המסגד הנטוש בכפר אל-בירווה, בשטחים החקלאיים של המושב אחיהוד, אמר המדריך: "המערכה הבאה שלנו היא לפנות לערכאות כדי לשקם את המסגד של הכפר, שנעשק וחולל". לדידו, להיאחזות הנואשת במה שנותר מאל-בירווה יש צד מעשי - שיבה: 'בוודאי שאנחנו מתכוונים לחזור הנה... יש לי שטרי בעלות על הקרקע".
את אלה הסבורים כי בשל המציאות הביטחונית המסובכת בחברון יש למנוע כניסתם של תלמידים, יש לשאול האם גם את הביקור באתרי המורשת תל חי שבגבול הלבנון, ויד מרדכי שבגבול עם רצועת עזה, יש לתאם על פי המציאות הביטחונית של נפילת קסאמים וקטיושות. האם המציאות הביטחונית או הפוליטית צריכה להשפיע על חינוך למורשת ולאהבת המולדת.
המאבק הלאומי בין שני העמים הדרים בשטחה של ארץ-ישראל שונה ממאבקים לאומיים אחרים בעולם. שני העמים טוענים שיש להם בעלות היסטורית על הארץ כולה, בעלות הנובעת ממקור דתי-לאומי. הסכסוך הוא ביסודו מאבק בין שני לאומים
על הקמת מדינה, אך הוא הופך למאבק דתי שיסודו בזכות דתית על הקרקע. המאבק על הקרקע הוא מאבק קיומי עבור שתי הקבוצות הלאומיות בארץ ישראל, משום שאחיזה של צד אחד בקרקע מונעת בהכרח את אחיזתו של הצד השני.
במרחב הצפוף של ישראל, פזורים אתרי מורשת משותפים, שמהם נובעת הזכות של כל צד לחיות כאן. כאשר בוחנים את פעולותיו של שר החינוך, או את תגובותיהם של הפלסטינים, ראוי לתת את הדעת למציאות מורכבת זו, וקל וחומר, שלא להתכחש לה.
ד"ר יחיאל שבי, מזרחן. מתמחה בסכסוך הישראלי-ערבי
לפנייה לכתב/ת 
