הבגידה הגדולה
"לא בניסים הגדולים, אלא דווקא במעשה הבגידה של העגל גילו בני ישראל ואלוהים את התלות ההדדית. אין להם קיום ללא הקשר הזה, והגילוי הזה כל-כך מבהיל שכולם משתוללים"
על הניסים המיותרים
במרכזה של פרשת "כי תשא" נמצא סיפור חטא העגל. משה עולה לקבל את התורה בהר סיני ועוד לפני שהוא מספיק לרדת ממנו, מתרחש מעשה הבגידה של בני ישראל. ממש לפני רגע, ראו בני ישראל את עשר המכות, חצו בחרבה את ים סוף והשתתפו במעמד הר סיני, ועכשיו הם בונים עגל וסוגדים לו:
(א) וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: (ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: (ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר: (ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (שמות לב, א-ו).
פסל, עבודה זרה ופולחן מיני. הרבה פעמים אני שומעת אנשים קובעים שאם היה מתרחש להם נס של ממש, אם אלוהים היה נגלה אליהם בהתגלות ודאית (אם יש בכלל כזה דבר) הם היו מאמינים בו. הקריאה בפרשה שלנו מרשה להרים גבה ספקנית. שישים ריבוא חזו בניסים הגדולים של אלוהים ומיד פקפקו בו. מי אמר שיש טעם בניסים?
בוגדים מפחד
בני ישראל בוגדים באלוהים ובמשה, מתוך פחד: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". אהרון משתף איתם פעולה מתוך פחד, רחמים או אופורטוניזם – קשה לדעת באיזו תשובה לבחור, וייתכן שכולן נכונות. בני ישראל לא חומדים אלוהים אחרים, ולא מתפתים להצעות זרות. הם פוחדים, הם נטולי הנהגה אחראית והם נאחזים במה שאפשר.
הקנאה
התגובה של אלוהים ומשה למעשה הבגידה מורכבת ומסתעפת לכמה וכמה פעולות שנראות קצת חסרות סדר, ובוודאי חסרות שיקול דעת והחלטה בהירה.
ראשית, הגילוי בקריאה של אלוהים למשה (לא, ז): "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים". לאחר ההודעה על החטא מאיים אלוהים להשמיד את בני ישראל ולהקים לו עם חדש מצאצאיו של משה. משה מנסה לרצות את אלוהים, ובסיום חלק זה לא ברור אם הוא הצליח או לא.
מיד בהמשך מסופר שמשה יורד מההר וביוזמתו שובר את לוחות הברית, טוחן את העגל, מפזר את עפרו על המים ומשקה מהמים את בני ישראל. אחר-כך הוא נוזף באהרון, ואהרון (כדרכו) מתחמק מאחריות. משה אוסף את בני לוי ופוקד עליהם: "הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו". בו ביום נהרגים שלושת אלפים איש מבני ישראל. אחר-כך עולה משה אל האלוהים ומנסה לשכנע אותו לסלוח לבני ישראל. אלוהים מצדו מביא מגיפה על בני ישראל, ובזה, לעת עתה, מסתיימות פעולות הקנאה על מעשה העגל.
אלו לא נראות תגובות שקולות ומאורגנות, אלו נראות תגובות של בהלה, פגיעה קשה, עלבון, הפתעה וכעס. קשה להאשים את בני ישראל על מעשה הבגידה, וקשה להאשים את אלוהים ומשה על התגובה. נדמה לי שבסיפור הזה כולם פשוט מבוהלים נורא, וכשאנחנו מבוהלים קשה לנו לנשום לאט ועמוק.
איך זה שכוכב אחד לבד מעז?
למעשה, זה סיפור של תלות ופחד מבדידות. בני ישראל פוחדים להיות במדבר הגדול ללא נציגו המוסמך של אלוהים, אבל גם אלוהים לא יכול להיות אלוהים בלי בני ישראל. משה מבין היטב את העובדה הזו והוא משתמש בה כ"כלי נשק" ראשון בבואו לשכנע את אלוהים לא להשמיד את בני ישראל: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים" (לב, יב).
דת מונותאיסטית היא כמו נישואים מונוגמיים. למאמינים יש רק אל אחד, אבל גם האל תלוי בעדת מאמינים מחויבת. האם יש קיום לאלוהים ללא עדת מאמינים? לא בניסים הגדולים, אלא דווקא במעשה העגל גילו בני ישראל ואלוהים את התלות ההדדית. אין להם קיום ללא הקשר, והגילוי הזה כל-כך מבהיל שכולם משתוללים.
עם סוטה ואשה סוטה
כשמשה יורד מהר סיני הוא בוחר לעשות מעשה משונה עם העגל: "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לב, כ). משה טוחן את העגל, מפזר את האבקה במים ומשקה בה את בני ישראל.
פעולות אלה של משה מזכירות את טקס בדיקת האשה הסוטה. אשה סוטה היא אשה שנחשדה על-ידי בעלה בניאוף, אבל אין לו הוכחה לכך. כשקנאת הבעל לא שוככת, אך ההוכחה לא מגיעה, לוקח הבעל את אשתו אל הכהן במקדש ושם נעשה בגופה טקס משונה ויחיד במינו:
"וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ ... וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה': וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם: וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא
וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים:... וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים: וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים (במדבר ה).
מובן שחז"ל שמו לב לדמיון שבין טקס השקיית הסוטה לטקס שערך משה באפרו של העגל וקובעים: "וישק את בני ישראל' – בדקם כסוטות' (במדבר רבה נשא, ט). מתוך הקשר זה זוכות פעולתיו של משה למעט הגיון: הוא מרצה את אלוהים המקנא לבני ישראל, ומיד לאחר ההרגעה הראשונית, הוא יורד אל בני ישראל ומבצע בהם בדיקה שמבצע בעל קנאי באשתו החשודה בניאוף. לאחר הבדיקה מגיע העונש - ומשה ואלוהים נוגפים בבני ישראל.
בשולי הדברים
אעיר על כך שבסיפור העגל מתבצע טקס ההשקיה למרות שלא היה צורך בטקס בדיקה, שהרי הניאוף היה חד-משמעי וידוע (משה אחז בידיו את העגל, ובני ישראל בראשות אהרון, לא התכחשו למעשה). אני מסתכנת ומעלה השערה ולפיה טקס ההשקיה במקורו לא היה טקס בדיקה, אלא טקס הענשה ונקמה.
גלגול מאוחר יותר הפך אותו מטקס ענישה מוזר, לטקס בדיקה, ובתקופות מאוחרות יותר (במשנה ובתלמוד) הוא שב לתפקידו כאקט של ענישה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברות וחברים, הצטרפו לבית המדרש בפייסבוק. אם אני הצלחתי זה אומר שזה ממש פשוט. ולרגל המעבר לבית המדרש החדש, נדחה הטור של בנצי עד להיערכות מסודרת. בנצי יכתוב פרשה באחת השבתות הקרובות. תודה לך בנצי. ולכם -
שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
