על כיכר הלחם וכיכר א-תחריר

אירועי השעה באזורינו מזמנים לנו הצצה מרתקת לשני נרטיבים מתנגשים בשיח הישראלי, השיח הלאומי אל מול השיח האזרחי, או אם לנקוט לשון דימויית שהשתרשה בעת האחרונה, כיכר הלחם ולכיכר א-תחריר במצרים כמשל.

האירועים במצרים, תניסיה וירדן סיפקו לנו הזדמנות לטפוח לעצמנו שוב על השכם הלאומית. השיח הפוליטי והתקשורתי הזדרז

 לאמץ את כיכר תחריר הסוערת והבוערת כתמונת תשליל של הדמוקרטיה הישראלית, ובכך ביסס פעם נוספת את הנרטיב הלאומי שלנו.

והרי כפי שקבע דוסטויבסקי, אין אדם משתכנע בשפיותו עד שהוא מאשפז את שכנו. תהליך הזהות וההגדרה העצמית שלנו הן כפרטים והן כלאום, לעולם מבוסס על הגדרת האחר. לאמור, אם הם דיקטטורה אפילה, אנחנו בהכרח דמוקרטיה נאורה, או בגירסה המקורית "אור לגויים".

האמנם דמוקרטיה?

אמנם הזכות הבסיסית לבחור ולהיבחר נשמרת פה פחות או יותר, כמו גם עקרון הפרדת הרשויות, אולם בכל הנוגע לזכויות אזרחיות בסיסיות כגון, הזכות לחינוך, בריאות, משפט, ייצוג, תעסוקה ושכר, הרי שאי השוויון בחברה הישראלית צריך להדיר שינה מעיני כל דמוקרט לכאורה.

כל המחקרים והסטטיסטיקות המתפרסמים פה חדשות לבקרים, שנה אחר שנה, מערערים את הנרטיב הדמוקרטי, שאנחנו כל כך עמלים על פיתוחו.

ישראל מודל 2011 היא מדינה של שסעים חברתיים וכלכליים ההולכים ומתרחבים. יתרה מכך, ב"מדד הדמוקרטיה" 2010, שפירסם

 המכון הישראלי לדמוקרטיה, המקיף 35 דמוקרטיות מערביות, מובילה ישראל במדד השסעים החברתיים, בחברותא עם צרפת ותאילנד.

פערי השכר בישראל הם מהגדולים במערב, כך למשל, מנהל בחברה גדולה משתכר פי 95 מהשכר הממוצע במשק, תוחלת החיים ברעננה גבוהה בשמונה שנים לעומת זו שבנצרת, שיעורי התמותה ממחלות לב בפריפריה גבוהים מהממוצע הארצי, שיעור הילדים העניים בישראל עומד על 34% כשבמערב הממוצע הוא 12%, נשים בתפקידים זהים לאלו של גברים משתכרים 35% פחות, ורק 15% מחברי הכנסת הנוכחית הן נשים.

ומה באשר לחינוך? המכשיר העיקרי בדמוקרטיה לצמצום פערים? מערכת החינוך עוברת תהליכים של הפרטה לדעת, וכיום סיכויי ילד מיישוב עני לקבל בגרות קטנים פי שמונה משל ילד מיישוב אמיד. כל זה עוד לפני שנגענו בהיעדר חוקה או בגזירות הכלכליות האחרונות שייכנסו כבר לסטטיסטיקה של 2011. אז מה הפלא איפוא שבאותו מדד דמוקרטיה 60% מהישראלים מעדיפים משטר אוטוריטרי ומנהיגות חזקה?

בחזרה לכיכר

בנרטיב הדמוקרטיה, שהיא "אור לגויים", יש כדי לחזק את הלאומיות הישראלית ולהרדים כל ניצני מחאה אפשריים. לאורך קיומנו הסוגייה הלאומית טיפחה קונצנזוס שסירס את המחאה החברתית. סיפור המסגרת של "דוד מול גוליית", שהשיח הפוליטי מבנה אותו, מבטיח שאצלנו, שלא כמו אצלם, הכיכר תישאר ריקה. גם בפעמים שהיא התמלאה הרי שהיה זה בסוגיות לאומיות וביטחוניות ולא בסוגיות שנוגעות לחברה ולכלכלה.

התקשורת הישראלית נטתה עד כה לשתף פעולה עם השיח הזה, בהעדפתה המוצהרת לנושאי צבא וביטחון על פני נושאי חברה וכלכלה, אשר מטבע הדברים מצטלמים פחות טוב. בכך שירתה למעשה את טיפוחו של המימד הלאומי כמרכזי להגדרת זהותנו כחברה עצמאית ודמוקרטית, לכאורה.

בחודש האחרון אנו עדים למפנה. לצד השיח הלאומי, שכאמור, לא פיספס את האירועים הבינלאומיים, לבצר את זהותנו, החל להתעורר בתקשורת שיח אזרחי פנימי נוקב ביחס לגזירות הכלכליות החדשות. השיח האזרחי חשף את הליקויים האמיתיים

 שמאיימים על קיומנו כמדינה דמוקרטית. המרד התקשורתי אמנם לא הוציא המונים לרחובות, ואף לא עצר את משאבות הדלק, אולם הוא רשם הצלחה בשינוי סדר היום ובכיפוף ידה של הממשלה. לתקשורת יש תפקיד מכריע בהמלצתה על מה חשוב לחשוב.

במשך שנים למדנו שבטחון חשוב יותר, שלא לומר הכי חשוב. יש לקוות כי הדגשים הכלכליים והחברתיים הם לא אפיזודה חולפת, כי אם שינוי מגמה אשר אם תמשיך בכוחה גם להוציא אנשים אל הכיכר.

ד"ר יפעת בן חי-שגב, מנכ"ל הועדה למדרוג ומרצה לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן