"מוזיקה יהודית היא מושג ערטילאי"

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה כשבגרמניה מהדהדת האידיאולוגיה הנאצית, יצא בלה בארטוק, גדול המלחינים ההונגרים, להתחקות אחר שורשיו המוזיקאליים של שבט מבודד מדרום לסהרה. מול העושר המוזיקלי במולדתו, שהושפעה מתרבויות רבות שעברו דרכה, הוכיח מחקרו של בארטוק את דלות המוזיקה של השבט המבודד לחלוטין ומופרד מהשפעות תרבותיות אחרות. המלחין, שהיה ידוע בעמדותיו ההומניסטיות, ניגח באמצעות מחקרו את תורת הגזע של היטלר. מסקנתו היתה חד משמעית: בידוד תרבותי, משמעו סירוס בעוד שרב תרבותיות, מעשירה את חיי הרוח.

הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים 

בראיון עם מנחם ויזנברג, ראש החוג למוזיקה רב תחומית באקדמיה בירושלים וחתן פרס אקו"ם למפעל חיים, בארטוק שב ועולה מספר פעמים כמקור השראה. "אני מזדהה מאד עם תפישתו בכל הנוגע לרב תרבותיות וגם עם סלידתו מגזענות", אומר ויזנברג מהמלחינים הפוריים ביותר בישראל ומייצג מובהק של רב תרבותיות מוזיקאלית. "ההשפעות המוזיקליות שאליהן נחשפתי בבית, היו מגוונות. טבעי שזה יבוא לידי ביטוי גם בעבודתי כמלחין. אני מאמין גדול ברב שיח, התוצאה עשירה יותר".

ויזנברג. מאמין ברב תרבותיות (צילום: יוסי צבקר)

המורשת המוזיקלית של ויזנברג, שהחל לנגן כבר בגיל ארבע, נטועה עמוק בבית אביו. דניאל ויזנברג, כלייזמר במובן העמוק של המילה, חינך את בנו לפתיחות מוזיקאלית ולניידות בין סגנונות. יצירותיו נובעות מנופי הארץ והתרבויות החיות בה בכפיפה אחת, אך לא פחות ממקורות היהדות, שהם חלק בלתי נפרד מהדי.אנ.איי של לחניו.

"המוזיקה היהודית היא מושג ערטילאי שיהיה תמיד לוקה בחסר כיוון שיהודים באים מתפוצות רבות. יש לה אלמנטים מאפיינים כמו מוזיקה כלייזמרית ואנדלוסית, אבל השורש מצוי בטעמי המקרא", הוא אומר. מתוך אמונה זו, נולדו יצירותיו הראשונות כמלחין "והנה כחומר ביד היוצר" ו"בין קודש לחול", המבוססות שתיהן על תבניות של טעמי המקרא.

יש מוזיקה ישראלית? שאלה לא רלוונטית

בדומה למוזיקה היהודית שקשה, לדידו, לכמת כך גם הגדרת המוזיקה הישראלית, חמקמקה. "מבחינתי, זו שאלה לא רלוונטית, כיוון שאנחנו עם צעיר מאד ובשלב זה מוקדם להגדיר", הוא אומר, "כמוזיקאי ומלחין יהודי וישראלי שחי פה, אני עדיין מחפש את הזהות המוזיקלית שלי".

יש קשר בין מוזיקה של מקום לשפתו?

"אין ספק שיש לשפה השפעה על תבניות מלודיות וריתמיות. מחקרים רבים מוכיחים את זה ביצירות של לאוש יאנאצ'ק, ברטוק ובנג'מין בריטן אבל עד כה אין התייחסות לנושא בכל הנוגע לעברית ולמוזיקה ישראלית. אני משוכנע שיום אחד יבוא גם המוזיקולוג שיחקור את זה. לעת עתה אנחנו עדיין בעין הסערה. כדי לבחון את הקשר צריך מרחק, מבט ציפור שיאפשר פרספקטיבה".

גם אם קשה לו להגדיר את המוזיקה הישראלית, כשויזנברג מדבר על מלחינים ישראליים אין לו קושי לשלוף דוגמאות כמו  עמנואל זמיר, יהודה שרת וידידיה אדמון, שהוא בעיניו המלחין הארצישראלי הראשון שהצליח למזג באופן אורגני ביצירותיו השפעות שנבעו מן האדמה עליה כתב.

"כמייצג של דור, פתחתי בדיאלוג עם המוזיקה הערבית למרות שלא הייתי קרוב אליה והיא נכנסה לתוכי באוסמוזה", הוא אומר, "התהליך שעבר על בני הדור של דוד זהבי או בוסקוביץ, שונה בתכלית בגלל האידיאולוגיה הדורסנית שמטרתה היתה ליצור אינדוקטרינציה של מוזיקה ישראלית ים תיכונית. המוזיקה שלהם היתה נפלאה מצד אחד, אבל בו בעת אני מוצא בה זיוף.

"האנשים האלה שגדלו בברלין ובפראג עשו מעשים הרואיים אבל התוצאה הסופית, בדרך למציאת הסינתזה המוזיקלית הארצישראלית, בסך הכל נשמעה לא טבעי. מבחינתי, זהו ניסיון הרואי שלא צלח. בני הדור שלי גדלו לתוך המקום הזה ומכאן התוצאה המוזיקאלית היתה יותר אינסטינקטיבית. אנחנו לא מנסים לכתוב או לנכס מוזיקה ערבית, אלא מושפעים ממנה".

איכות הסביבה

להשפעות הסביבתיות לקח לא מעט זמן לחלחל ליצירתו. "בעוד שתמיד ידעתי שהזהות היהודית מאד משמעותית עבורי כמוזיקאי, הזהות הישראלית, במובן של להיות חלק מהמזרח התיכון, לא משכה את תשומת לבי בתחילת הדרך", הוא אומר ומסביר, "אולי כיוון שאבי היה זר להוויה המזרח תיכונית, המוזיקה הערבית, על כל רבעי הטונים שבה, היתה מבחינתו קשקוש וזיוף בלתי ניתנים לעיכול. הוא התעלם ממנה".

"מגיל מאד צעיר לא קיבלתי את דעתו של אבא בעניין. היה לי ברור שיש במוזיקה הערבית משהו שאינני מבין, אבל לא ביטלתי או פסלתי אותה מעולם". אומר ויזנברג, שנתקל במוזיקה ערבית לראשונה באקדמיה. "ליוויתי כנר בשם נביל עזאם. בסוף השנה הוא נתן לי במתנה 'סמאי', קטע כתוב של מוזיקה אמנותית ערבית. לראשונה ראיתי בעיניי לחנים ערביים כתובים ונדהמתי מהעושר. הוא כבש אותי. היה לי ברור שאני חייב להתקרב למוזיקה הזו. זו היתה נקודת ההתחלה".

מאותו אותו מפגש אקראי, שלחו אותו החיים אל מחוזות מוזיקליים שונים בתכלית שהשפיעו לא פחות על חייו ויצירתו. ניו יורק, בה השתלם בשניים מבתי הספר הטובים בעולם, מאנס קולג' וג'וליארד, חשפה בפניו את עולם הג'אז, אולם הוא נשאר קשוב למקורותיו.

"כשחזרתי ארצה, הייתי מקשיב שעות למוזיקה ערבית וזה משך אותי", הוא נזכר. "כשהתחלתי לכתוב, הבנתי שלא ייתכן שאחיה פה, במזרח התיכון, בלי להבין ולהשתלב במרחב. זה נתפש בעיני כניתוק מאוקיינוס שלם של סאונד. חיפשתי דמות מגשרת ומי שעזר לי בעצם לחבר את הקצוות וליצור זיקה ביניהם היה בהתחלה תייסיר אליאס, מוזיקאי גדול ושותף לדרך, שאני חב לו הרבה".

במה באה לידי ביטוי אי הערכת הקנון?

אקורדים צורמים

לוויזנברג יש לא מעט ביקורת על תפישות שמרניות של הנהלות מוזיקליות בבחירת רפרטואר מה שמוביל, לדידו לשמרנותו של הקהל. "הכיוון של המוזיקה העכשווית כפי שהוא מתבטא הרבה פעמים בקונצרטים, הוא חלקי ואינו מבטא את מגוון האפשרויות שטמונות בה", הוא אומר, "ההעדפה הקיימת, מכוונת לטעם ספציפי ולמטען של אינטלקטואליזם שבעיני הוא לעתים עקר ולוקה באקדמיות. זה בזה משהו לא קומוניקטיבי, אליטיסטי ומרחיק.

"כשאני מסתכל היום על יוצרים צעירים באקדמיה, אני רואה מגוון רחב בהרבה ממה שבא לידי ביטוי באולמות הקונצרטים. בגופים המוסדיים חושבים שהקהל לא מעוניין להיחשף למוזיקה לא מוכרת או עכשווית והם נותנים לה זמן במה מצומצם שלא מאפשר לאוזן להסתגל. יש את אלה שהולכים לפני המחנה אבל גם הם מביאים רק פן מסוים של המוזיקה העכשווית, לטעמי ומעבר לכך, שמים אותה בגטו". .