על חופש הדיבור ועל חופש אקדמי

לאחרונה אנו שומעים ביקורת שלילית על המערכת האקדמית האוניברסיטאית ועל עקרון החופש האקדמי. הביקורת מלובה על ידי שני תהליכים עיקריים: מצד אחד, התבטאויות פוליטיות של אנשי אקדמיה ומצד אחר אנשי אקדמיה, בעיקר כלכלנים, הטוענים (לשמחת האוצר) כי נושאי מחקר שונים הם נעדרי משמעות או תועלת לחברה.

בדיון בסוגיות האלה, חשוב להבדיל בין חופש דיבור לחופש אקדמי. חופש דיבור הוא הזכות הטבעית של כל אדם להביע את דעותיו כל עוד אין בהם עברה על החוק. כשם שלפוליטיקאים ולעיתונאים מותר להתבטא בנושאים שונים, כך גם לאנשי אקדמיה מותר להתבטא ולהביע דעות, לעתים מרגיזות, בלי להזדקק לאצטלה של חופש אקדמי. מבחינתי אין לדבריהם משקל יתר בנושאים שאינם בתחום האקדמי המקצועי שבו הם עוסקים. בקיצור, אז הם אמרו.

הביקורת על החופש האקדמי חמורה בהרבה ועלולה לפגוע במחקר המדעי לטווח קצר ובוודאי לטווח הארוך. מהו החופש האקדמי? חופש אקדמי הוא הזכות הניתנת לכל מדען במוסד מחקר בסיסי או במוסד להשכלה גבוהה, לחקור כל נושא בתחום התמחותו. זוהי זכות גדולה שהחברה מעניקה לחוקרים ואכן מרבית החוקרים אינם מנצלים זכות זו לרעה.

הדרך הכי יעילה

ההיסטוריה מוכיחה כי זוהי הדרך היעילה ביותר ובמקרים שבהם החברה, או הדת, ניסו להתערב בעיקרון הזה, הנזק למדע ולחברה היה ללא שיעור. אמנם החברה שולטת בעקיפין במחקר המדעי בכללו על ידי הקצאת משאבים תקציביים, אבל אין היא מתערבת בנושאי המחקר האישיים של כל חוקר.

מהות החופש האקדמי היא כי המדען חוקר נושאים המעניינים אותו ותורמים להרחבת הידע האנושי בלי להביא, בהכרח, תועלת מידית לחברה. ועם זאת, במושגים כלכליים ולאורך דורות אפשר לקבוע כי זוהי ההשקעה הרווחית ביותר שעשתה החברה.

אפשר לחלק את המחקר המדעי לשלוש קבוצות עיקריות: המחקר הבסיסי, המחקר התשתיתי והמחקר השימושי. המחקר הבסיסי פועל על פי עקרון החופש האקדמי. המחקר התשתיתי מאפשר לממשלה לפתח באופן מואץ נושאים בעלי עניין מועדף כגון מדעי המחשב או ננוטכנולוגיה.

הממשלה מקצה יותר משאבים לנושאים כאלה, אבל נושאי המחקר הספציפיים נבחרים על בסיס שיקולים מדעיים. המחקר השימושי (והביטחוני) נערך בעיקר בתעשייה ובחברות ממשלתיות ועוסק בנושאים שנבחרו מראש לפי שיקולים חברתיים, כלכליים או ביטחוניים.

מי יכול לצפות את העתיד?

היה לי הכבוד להיות יו"ר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח ולשרת שלושה ראשי ממשלה (יצחק רבין ז"ל ושמעון פרס ובנימין נתניהו יב"ל). אין לי ספק כי מכל הבחינות המחקר הבסיסי, אשר לאורך דורות פעל לפי עקרון החופש האקדמי, הוא היעיל ביותר מבחינה כלכלית ומבחינת תרומתו לחברה.

המסקנה הזאת לדעתי נכונה למדעי הרוח, החברה, הטבע, מדעי החיים וכמובן המדעים המדויקים. אתן שתי דוגמאות. האם כשהחלו המדענים בעולם ובארץ במחקר לפיתוח מחשבים או שיטות מחשוב הם חשבו על תועלת לחברה? על סמך העבודות הראשוניות האלה קמו תעשיות מפוארות שהכניסו יותר כסף מכל התקציבים שהושקעו במחקר בסיסי במשך שנים רבות. נסו לדמיין עולם ללא מחשבים ואת ההשלכות החברתיות והכלכליות.

וכשהקים הטכניון את המחלקה לאווירונאוטיקה לא ייצרו בארץ זנב של מטוס, אבל ההשלכות לטווח ארוך ולביטחון המדינה הן עצומות. אפשר להביא עשרות אם לא מאות דוגמאות כאלה. אבל, כאמור, גם ללא תרומה כלכלית התרומה לידע האנושי היא ללא שיעור.

המבקרים את שיטת החופש האקדמי אינם מצליחים להציע מערכת אחרת "יותר יעילה או חסכונית", ולא בכדי. ללא חופש אקדמי, מי יחליט באילו נושאים נחקור? - הממשלה? פקידי האוצר, התמ"ס או משרד המדע? או אולי ועדות מדעיות של מדענים בכירים מן הממסד המדעי שימונו בידי פוליטיקאים? האם אנשי התעשייה, המקבלים החלטות לטווח קצר, החלטות שלפיהן הושקעו סכומי עתק ובהרבה מקרים ללא הצלחה, הם מנגנון מוצלח יותר?

המערכת האקדמית בסך הכול מיטיבה לפעול, היא אחת היעילות במדינה, ומוסיפה להשתכלל ולהתייעל באופן מתמיד. הניחו לה לנפשה ואל תפגעו בעקרון החופש האקדמי.

יצחק פרנס הוא פרופסור במחלקה לנוירוביולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, מייסד האגודה הישראלית למדעי העצב ומקים מעבדות הנוער על שם בלמונטה בירושלים.

המאמר התפרסם בגיליון פברואר-מרץ של המגזין "סיינטיפיק אמריקן - ישראל" בהוצאת אורט.